תגיד שאני לא יכולה.
תגיד שלא העברת אותי,
בשערי ברגן בלזן באפלולית הליל.
תגיד שעורי לא נשרט עד זוב דם,
מגדרות חלודות עשויות תיל.
תגיד שלא נסעתי ברכבת בקר.
תגיד שהמוות לא קרץ לי,
חייך,
ולקח את אבא במקומי.
תעז לומר, שלא האטו הגלגלים,
ואוויר של חופש נשב בפניי.
גופות קפואות בסדינים לבנים,
וטרביץ הפכה לקבר אחים.
תוסיף ותשאל,
האם לא פחדתי מסערה בים,
שתטביע אוניית מעפילים.
והאם רגבי אדמת ישראל,
שמחו לבואי,
ולפסיעותיי בשבילים?
תגיד, תגיד שלא ידעת,
על אהבה שצמחה מהמלחמה,
אביר חלומותיי על סוסה לבנה,
ואחרי ארבעים שנות נישואים,
בידי הקמוטה נשארה רק תמונה.
תתעניין, אם העצב נשקף מעיניי,
ושפתיי לוחשות, אילמות,
אהובי, חזור אליי,
כי בלעדיך חיי הם אינסוף מיתות.
אז תגיד, בורא עולם,
שנפשי לא יכולה להתמודד,
ובפעם הראשונה,
לא תהיה דובר אמת.