חמש לפנות בוקר, קבוצה של 15 אנשים בערך הולכים ברחוב על הכביש
הריק ממכוניות, צוחקים וצועקים, שיכורים אבל לא כולם מאלכוהול.
אני אחת מהם. אני שמחה שאני אחת מהם. אני חוזרת הבייתה עוד
מעט, אחרי שביליתי לילה שלם עם החברים שלי בלדבר, ולצחוק,
לנסוע במכוניות שלנו ולהסתובב ברחבי העיר, וסתם לעשות שטויות.
שום דבר מיוחד אבל נהניתי מכל רגע. חם בחוץ, ואני נזכרת שהקיץ
מתקרב.

"Here in this diary,
I write you visions of my summer,
it was the best I ever had.
There were choruses and singalongs,
and that unspoken feeling of knowing
that right now is all that matters"

בזמן שאנחנו מתקרבים למכונית, אני חושבת על הקיץ שמצפה לי, ועל
איך שאני הולכת לנצל כל שנייה ממנו. זה הקיץ האחרון שלי לפני
הגיוס. רק עוד חודשיים וסיימתי עם בית ספר וכל הבגרויות. פתאום
אני קולטת שלמרות שזה נשמע כל כך נדוש, זו בעצם סופה של תקופה,
ובקרוב מאוד, הכל הולך להשתנות לגמרי. אני מתקרבת למכונית של
חברה שלי, או יותר נכון של ההורים שלה, ונפרדת מכמה אנשים
שנכנסים למכוניות אחרות. עוד כמה חודשים, ואני כנראה לא אשמע
יותר מרובם. מעניין אם גם הם חושבים על זה לפעמים. איכשהו יש
לי הרגשה שכן, למרות שאנחנו אף פעם לא מדברים על זה. חברה שלי
מדליקה את הרדיו, וקוטעת את ההירהורים שלי על פגישת מחזור.
לשנייה אני רוצה להגיד לכולם כמה שאני אוהבת אותם ושמחה שיש לי
חברים כמוהם, אבל אז אני קולטת כמה נדוש זה נשמע ומחליטה
לשתוק. אני מזהה את השיר ברדיו ומתחילה לשיר. שתי חברות שלי
מצטרפות אליי. הזיופים שלנו מצחיקים אותנו.

"All the nights we stayed up talking,
listening to 80's songs,
and quoting lines from all those movies
that we know.
It still brings a smile to my face."

אני מסתכלת דרך החלון. חיפה ישנה וגם אני מתחילה להרגיש קצת
עייפה. השפעת האדרנלין מתחילה להתפוגג. אני נזכרת במשחק
ששיחקנו קודם, מחבואים עם מכוניות, ומחייכת לעצמי. אני הולכת
להתגעגע לתקופה הזו, אני חושבת, ופתאום עולה לי בראש תמונה של
עצמי בעוד 10 שנים, נזכרת בכל הזכרונות הטובים של התיכון.
המסיבות, החברים, הצחוקים והשטויות, אפילו בית ספר, ומתגעגעת
להכל. מתגעגעת להרגשה הזאת של להיות חצי מבוגרים, חצי ילדים
קטנים. להרגשה של לגלות הכל בפעם הראשונה, של להתחיל לחיות
באמת, רק בלי כל האחראיות והמחוייבות, בלי להיות מבוגרים באמת.
של לעשות כל מה שעולה לי בראש שלי, בלי שיהיה לי איכפת ממה
שאנשים אחרים חושבים, של לקחת הכל בקלות ופשוט להנות לאורך כל
הדרך. אני אפילו אזכר בכל הדכאונות והאכזבות, כשגיליתי שהחיים
הם לא כל כך קלים ומושלמים כמו בטלוויזיה, למרות שהם קצת כן
מושלמים רק בדרך שונה. בכל המריבות והסיכסוכים והמלודרמות
הקטנות האלה של גיל ההתבגרות, שבזמנו נראו לי כמו הדבר החשוב
ביותר בעולם. אני אזכר בדברים האלה ואצחק, על איך שהייתי כל כך
טיפשה ואיך סיבכתי כל כך מצבים כאלה פשוטים. ככה זה בנוסטלגיה,
פתאום אפילו הזכרונות הרעים יותר מעלים חיוך על השפתיים. אני
שואלת את עצמי האם יכול להיות שזו תופעת לוואי של סניליות,
ובאותו הזמן מכבה את האור בחדר. אני נותנת לחבר שלי נשיקת לילה
טוב והולכת לישון. אני בטח אצא שוב מחר. אולי אני אלך לים.

"I guess when it comes down to it,
being grown up isn't half as fun as growing up,
these are the best days of our lives.
The only thing that matters is just following your heart,
and eventually you'll finally get it right."


הקטעים באנגלית לקוחים מהשיר "The Ataris- In this diary" וגם
בהשראתו.