צה"ל הוא מוות ראשון.
אני יודעת, הבטיחו
פריחה נפלאה מתוך האבל, הסוף, היאוש ולי הרי
יש הוכחות שבאמת כאשר נראה הכי רע
יכול עוד לחיות. אבל מי אמר שבאמת
יתעורר גם הפעם?
הטבע נתן לך את הכמות המדוייקת של שערות
כמתכון ליופי, וחיוך כמו סיר חלב
שעומד לגלוש. לי נתן הטבע התפעלות.
מתי תינתן לי הזכות לאהוב שוב
כך? כמו אותך?
ומתי תתני לי שוב
מתנה יקרה כל כך?
ואם לא היית את,
אז איפה הייתי?
אז איפה הייתי?
אה, כן. יופי.
למשל, כפות הידיים שלך שנבנו ליצירה או
העיניים שנצבעו תכלת כדי
להקשיב לי טוב יותר, או
אם חדשה, שעוד אין לי
ולא בגלל שאין לי אם. אם
יכולתי להישאר הייתי נשארת.
אם יכולתי להישאר הייתי נשארת
בין זרועותייך (או: תחת כנפך)
או בתוך איך שלא תקראי למקום המוגן והחם
שנמצאתי בו כשחיבקת אותי.
והאוויר סביבי היה לוחש לי
אמונה. אם יכולתי לבחור הייתי בוחרת
להיות מקצועית בלהכין לך קפה
ולחיות את חיי מלהכין לך קפה
ולבלות את ימיי בלהכין לך קפה
ובלראות אותך
שיא הבריאה.
שיא הבריאה.
את, קיומך, המאמץ הפשוט שבעצם
המצאתך.
בורא עולם בטח התעורר משנתו עם רעיון,
קפץ מהמיטה, עירני באופן מפתיע
ולא הסכים לחזור לישון עד שיסיים.
ובאותה מידה של פתע גם אני
נשארת לפעמים ערה, עד שאצליח לפענח
את כל החלום הזה
וכל מה שיש בך.
וכל מה שיש בך.
למשל, את.
למשל, דשא וצחוק
או איזו התרגשות רעננה
בין ירוק וצהוב,
בין עיניים ולב,
ביני ובינך.
ביני ובינך -
בואי נודה
שהטירוף הזה -
הוא לא רק אני.
ינואר-פברואר 2002 |