זה היה הקיץ האחרון בחייו. הוא מת בחורף.
הקיץ הזה הוא שקבע את גורלו. כשחום לוהט מייבש את המים בים,
הגלים נמוכים מחוסר התזוזה של האוויר, והלחות מעיקה גם בחוף
הים, הכל החל. הם ישבו על החוף, חייכו לא חייכו, סלחו, לא
סלחו. יום קודם היתה להם מריבה קשה, כעת ניסו להתגבר עליה, כך
לפחות נדמה היה לו.
"אולי עדיף לגמור עם זה?"
"אולי עדיף לגמור עם זה??? את כבר לא אוהבת אותי?"
"אתה יודע שכן, אבל הקשר בינינו כבר לא הולך, אנחנו רבים יותר
מדי, אנחנו כבר לא נהנים ביחד"
"נעבוד על הקשר, אז הוא ילך" ניסה בכל זאת
"כן, ילך לעזאזל" חשבה בקול רם.
תומר נפגע, הוא אהב את מיקי יותר מאת עצמו ולא יכל לדמיין את
החיים בלעדיה.
"לא התכוונתי", אמרה מיקי, "אבל תהיה מציאותי, כבר לא טוב לנו
יחד, עדיף להיפרד ולהיות מאושרים כל אחד לחוד".
"מה שתגידי", הוא קם והלך. עוד שמע את קולה צועק לו לעצור, אבל
לא היתה לו סיבה. המשיך ללכת לעבר הכביש. הוא הגיע לכביש ותפס
מונית, שמיקי תחזור הביתה לבד, הרי "לחוד יהיה יותר טוב".

הוא הגיע הביתה וזרק את עצמו על המיטה. זה לא היה היום שלו.
הפרידה ממיקי והחום הלוהט הכניעו אותו והוא נרדם.

אורן שמע מגילה, ששמעה מדפנה, שהיתה החברה הטובה ביותר של
מיקי, על הפרידה. בלי לחשוב יותר מדי שם קצת ג'ל בשיער ויצא אל
תומר, הוא הכיר את תומר מספיק טוב, כדי לדעת שהוא לוקח את זה
קשה.

כשאורן הגיע לבית של תומר, העיניים של תומר היו אדומות, אבל לא
ניתן היה לדעת אם זה מדמעות או משינה.
יותר משעה, ניסה אורן לשפר את מצב רוחו של חברו, כשראה
שהדיבורים לא יעזרו החליט לנקוט בשיטה אחרת. הוא שיכנע את תומר
לבוא איתו למסיבה בערב.

תומר לא היה טיפוס של מסיבות. הוא העדיף בילויים שקטים על פני
הבלגן, השתייה והסיגריות שהיו במסיבות. הפעם הסכים ללכת עם
אורן מכיוון שלא היה אדם דיכאוני ולא רצה להתחפר בכאב. נגמר
וזהו. יהיו עוד בנות. אולי לא עדינות כמו מיקי, ומצחיקות כמוה,
אבל עדיין, יש בוודאי גם טובות ממנה, אולי. תומר ניסה לשכנע את
עצמו, היה נדמה לו שמעט אלכוהול יעזור לו להשתכנע.

המסיבה היתה בבית של מישהו מהשכבה שלו, הוא לא זכר איך קוראים
לו. מהרגע שהגיע לא הפסיק לשתות ואורן כבר התחיל להתחרט על
הרעיון. בסביבות השעה שתיים אורן הלך הביתה, תומר התעקש
להישאר. הוא שתה משהו ירוק, לפי הטעם נדמה היה לו שמדובר
בשילוב של טקילה, וודקה ודניס, אבל הוא כבר לא כל כך שם לב
לטעם.
נדמה היה לתומר שהוא נרדם על הספה כי הדבר הבא שהוא זוכר זה
שעומרי, חבר שלו, הציע לו משהו. הוא בקושי הצליח לפקוח את
העיניים כדי לראות על מה מדובר. בסוף הוא קלט שזו סיגריה,
מגולגלת, לא רגילה. "רוצה להסניף או לא?" שאל עומרי.

ומה איכפת היה לתומר לעשן משהו מעניין? מיקי עזבה אותו, הוא
תקוע בבית של מישהו שהוא לא זוכר איך קוראים לו וסביבו שוכבים
שבעה שמונה אנשים מסטולים לגמרי. עד הסוף שלו, הוא לא ידע מה
היה באותה סיגריה אבל אחריה הגיעו גם חשיש ומריחואנה. ההרגשה
הנהדרת שהם נתנו לו גרמה לכך שהוא לא הפסיד אף מסיבה כל הקיץ.
הקיץ האחרון שלו. אושר מסומם.

כשהתחילו הלימודים תומר כבר היה מכור, הלחצים של הלימודים
והצורך בסם כמעט הרסו אותו. מישהו הציע לו לעלות רמה, "חומר
אלף אלף", והוא ניסה אל אס די. אחר כך אנשים כבר היו באים
אליו, תמיד היה לו חומר לתת או למכור, את אורן הוא ראה לעיתים
רחוקות, התרחקו.

ביום שאורן סיפר להורים של תומר שהוא משתמש, תומר עזב את הבית.
גם בבית ספר הפסיק לבקר. הוא גר באיזו דירה נטושה עם עוד שני
אנשים, שניים כמוהו.

ערב חורפי אחד, כשבחוץ השתוללה סערה וירד מבול, גילה תומר
שנגמר לו כל החומר בבית, לא אקסטזי, לא אל אס די, אפילו
מריחואנה לא. אולי מישהו גנב לו. הוא יצא מהבית והלך לכיוון
החוף.
על החוף, בסככה של שמעון, היתה מסיבה, הוא ידע. שם בטוח יהיה
משהו. הוא הגיע לחוף ופגש כמה אנשים, 200 שקל עלו לו 3 כדורי
אקסטזי קטנים. הוא לקח שניים והחל ללכת לכיוון הכביש, לתפוס
מונית, להגיע הביתה. ירד גשם חזק, הוא עמד באמצע הכביש, מישהו
קרא לו אבל הוא לא עצר, לא היתה לו סיבה. הנהג לא ראה אותו
ונתקע בו, רטוב הובהל לבית החולים.
למחרת הוא מת שם. יותר הוא כבר לא סבל מחום ואכזבה של קיץ.