[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ברחוב קינג ג'ורג' פינת בעלי מלאכה, ממש ליד בית הקפה השכונתי
בו אני נוהגת לשבת כל בוקר, יושב איש מוזר שנותן דפים ריקים
בתמורה לשקלים, שנזרקים אל קופסת הפח החלודה שלמרגלותיו.
"מה אפשר לעשות עם הדף הריק שלך?", שאלתי את האיש בתמיהה. הוא
עיקם את פרצופו והניף בזרועו כאילו מנסה לגרש זבוב טורדני
מעליו. סימני הדקירות על ידיו, ואישוניו המורחבים סיפרו לי על
התלאות שעבר. תמורת חמישים שקלים קיבלתי את כל חבילת הניירות
שהייתה באמתחתו. לקחתי את החבילה, נכנסתי אל בית קפה והתחלתי
לכתוב.





אותו היום השמש קפחה על פדחתם של העוברים ושבים. מזג האוויר
הלך ונעשה יותר ויותר חם. אחוזי הלחות חצו את  50 האחוזים, דבר
שאינו מקובל במדבר הבאר-שבעי. במרכז השכונתי, ממש ממול לבית
הספר ישבה החבורה הקבועה על הברזלים הדהויים, מחכה לאיזה ממטר
רגעי שיצנן את אדי הכבשן.
בבית הקפה של מקסים לוי ישבו כל המובטלים והגמלאים, משחקים
שש-בש. רחל אשתו עסקה בניקיון השולחנות ושליחת מבטים מחייכים
אל עבר החבורה. מדי פעם נכנסו ישויות מיוזעות אל בית הקפה בכדי
לנוח על כוס לימונדה צוננת, מנהלים שיחת חולין על החום המתיש.
הגמלאים ניהלו ויכוח ערני מנסים לקבוע אם זו הפעם הראשונה או
שבשנות השבעים המוקדמות תופעה דומה חלפה לה על העיר. מקסים לוי
סיים את הויכוח,  
"אח, מה זה משנה? חם, חם מדי היום".
חריקת בלמים ומשב רוח מאובק העיר את היושבים בבית הקפה.
החבורה, מהבהלה, קפצה אל מעבר לברזלים. מתוך מכונית שחורה, שכל
חלונותיה מוסתרים, נזרק נאור אל הכביש. הוא נשאר שם שוכב,
מתעוות ומפרכס. החבורה, מקסים, רחל והגמלאים נשארו דוממים,
מתבוננים בנער השוכב במרכז הכביש הלוהט. אחד הבחורים זיהה את
נאור ורץ לעברו. נאור היה מבולבל ולא זיהה אף אחד מהסובבים
אותו. הוא היה חבול כולו, מדמם, ממלמל הברות לא ברורות.
אישוניו התבוננו בסובבים בבעתה.

"אימא, נאור פצוע, בואי מהר".
אמו של נאור זרקה את סל הקניות ורצה את כל הדרך מהשוק עד הבית.
את נאור היא מצאה שוכב הזוי על מיטתו, מתבונן בתקרה וממלמל.
רופא המשפחה הוזעק, כך גם הרב השכונתי שישב והמהם פרקים
מתהילים בניסיון לאושש את נשמתו החבולה. מחוץ לבית התגודדו כל
נערי השכונה מנסים לחבר קטעי תמונות, שיחות אחרונות. אף אחד לא
הצליח להבין היכן היה נאור בשלושת השעות שקדמו לאירוע. בנצ'י
ושוקו התיישבו לצידו של נאור מנסים לדובב אותו, לברר מי היו
האנשים שהיכו אותו, ולמה. נאור נשאר בוהה בתקרה נאמן לשתיקתו.
מדי פעם צורח שמות לא ברורים, מתעוות, שובר כוסות וצלחות
שנשארו לידו עם ארוחות הצהרים.

"צא דיבוק צא", זעקה ג'ורג'ט, שאך לא מזמן סיימה את התמחותה
בשחרור שדים ורוחות רעות אצל עיישה מדימונה. תוך נקישות מעיקות
בסיר שהחזיקה מעל ראשו של נאור, זעקה מגרשת השדים כנגד הדיבוק
שאחז בו.  נאור נשאר שותק, עוצם את עיניו מפני ההדהוד הצורמני
ושותק. יועצת ביה"ס הגיעה לבקר ביחד עם המחנכת. שתיהן הביטו
בנאור, חיבקו את אמו. מנסות לחשוב על פתרון, על הסבר.
"אני חושבת שצריך להעביר אותו לביה"ח, שם ידעו מה לעשות איתו".

נאור פקח את עיניו, התבונן באימו במבט של תחינה ושוב הסיט מבטו
אל עבר התקרה כאילו מחפש מושיע בין סדקי הטיח שמעליו. ויקטור
הזמין מונית ונסע עם בנו לביה"ח, שם הוא המשיך להתבונן בתקרת
ביה"ח ושתק.
"אנחנו מעבירים אותו למרכז גמילה, הנה כתובת וטלפון של מנהל
המרכז, תוכלו לקבוע עימו פגישה להיום ולהבין ממנו מה יהיה על
נאור".
ויקטור ואימא התבוננו בנאור ששתק וברופא בתמיהה.
"גמילה ממה?" שאל ויקטור.
הרופא התבונן ארוכות בויקטור, "לא ידעת שבנך צורך סמים?"
"לא", ענה ויקטור ההמום.

הטלפון בדירה הבאר-שבעית הקטנה צלצל ארוכות,
"שלום את ויקטור בבקשה".
"בעלי איננו מי מבקש?", שאלה אימא.
"מדברת רונה ממרכז הגמילה. יש טלפון אחר בו אני יכולה להשיג את
בעלך?"
"לא, הוא בעבודה ואין לו טלפון שם. אני יכולה לעזור?",
העובדת הסוציאלית שתקה וחשבה לרגע,
"רציתי לדעת אם יצרתם קשר עם נאור לאחרונה?"
"הוא לא התקשר", ענתה אימא מבולבלת, "אני לא מבינה, הצלחתם
לדבר איתו?". רונה העובדת הסוציאלית לקחה נשימה, מתלבטת האם
היא זו שצריכה לבשר לה, "תראי, נאור ברח הבוקר מהמרכז, ותהיתי
אם הוא הגיע הביתה, יש לך אולי מושג היכן אפשר לאתר אותו?"
"איך ברח? למה ברח? מה אתם עושים לפרח שלי שם?".

נאור נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. העיתונים עם תמונתו החלו
להצהיב במרפסת, החברים פחות ופחות הגיעו לבקר, הטלפונים הפסיקו
לצלצל. הבנות התחתנו. הבנים נסעו לעבוד בחו"ל. ויקטור יצא
לפנסיה והעביר את הזמן בשתיקה. ימים שלמים היו יושבים כך
שניהם, ויקטור ואימא, מתבוננים בתקרה המתקלפת, נותנים למנורת
הרחוב להאיר את החושך שהזדחל אל חייהם, ושותקים.





הנחתי את העט על השולחן, התבוננתי בשעון ונחרדתי לגלות כי כבר
שעת צהריים. הזמנתי חשבון ומיהרתי להכניס את חפציי חזרה אל
התיק. התבוננתי בדפים עליהם הצטופף כתב ידי הקטן והחלטתי
להחזיר אותם לאיש בפינת הרחוב.
"קח, אני חושבת שדפים מלאים הם בעלי ערך גבוה יותר מאלו
הריקים".
נאור חייך ואמר,
"אנשים כבר רגילים לשלם שקל לדף. אני לא חושב, שאם הם ידעו מה
עומד מאחורי הדף שלי הם ישלמו יותר".
המשכתי לעמוד שם לידו עוד דקות ארוכות חושבת על ערך המילים
שלי, על החיים שלו. הוא צודק, חשבתי לעצמי, אפילו מהמלך ג'ורג'
נשאר רק כיתוב שחור על גבי שלט לבן בקרן רחוב תל אביבית.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תוכפל השבת
יבוטל יום ראשון


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/4/03 5:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לילך גור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה