בבועת מראה משתקף,
לאור יקוד נרות,
מלטף שערו - תולש,
צורם לעורו -  נוזל הדמעות.

מתבונן שנית ושונא,
מביט  לאחור - ואוהב,
ושמי געש - מאיימים,
רוחות סתיו חולשות,
הביט אל ענפי העצים,
פרע חום שער.

המתכת קרה כליל אמש,
שנונה ובוהקת כאש,
הייתה ונישקה,
הלכה וחזרה,
צעקה ונסה,
איננה, אל נא
לחץ ההדק - וירה.

חיכתה לו בפינת רחוב,
לחוצה בין קומות בניינים,
רדופה על ידי ענני אפור,
בורחת מפני הגשמים,
עוטפת עצמה - ובוכה,
מתכרבלת - ומוחה דמעתה.

צר לה שאינו כאן,
צר לה שלא בא.
האם אכזיב?
האם הבריז?.
התוכל להביט אי פעם בעיניו
התוכל?