אני עובר במעבר החצייה, הכל נראה דומה משום מה לאותה השעה
אתמול.
פעם היו כאן חיים, היום אפילו המחשבות והתיאוריות  המטורפות
שלי, שבמילא אינן עומדות במבחן המציאות, נצבעות בשחור ולבן.

שוב פעם השעון תעתע בי, פספסתי את האוטובוס לכיוון התחנה
המרכזית הישנה. "הדומה" שלי, או במילים אחרות הדירה הרעועה
שלי, נמצאת כעשרים מטר מקו ארבע, ברחוב לוינסקי שש-עשרה.
כל יום אחרי נסיעה של כארבעים דקות ממקום העבודה שלי בחולון,
עבודה שבדרך כלל מתבטאת במכירת אשליות ופנטזיות טיפשיות
לאנשים, אני מגיע קצת לנוח. בערך בשעה שבע, אני מתיר לעצמי
לעזוב את החיפוש הדעתני אחרי אמביציות מאכזבות.
יש משהו מרענן בלשבת סתם מול עצמך, להביט ולשקוע, ואז לצמוח
מחדש.
חוש שישי מבשר על דממה שבקצב מסחרר מסתגלת לחרש. כיסאות ריקים
ממלאים חלל באולם, אט אט פיות ונשמות קרבות אל המראה הנטוש. גם
החודש הכינרת לא תוסיף למאזנה שבחים. תיאוריות מתחילות להתהדק
ולהצטמק, המציאות מקבלת גוון כהה ואפרפר. רגבים צומחים מן
האדמה החשופה והסדוקה. נכון שלא כל דבר צריך להיות טרגי, אבל
אם זה המצב, אז מדוע שלא להודות בקיומו.
בעיתון המקומי שוב משמיצים את הממשל, את אלוהים, את האנשים אבל
לא את עצמם.
סרט תעודה בעל תקציב דל משודר בערוץ השני, כאות אהדה ללא
ידועים והסובלים, עטיפה טלוויזיונית צינית. מישהו שכח לסגור את
הברז, עוד טיפה זורמת לכיוון הביוב, בסוף עוד נעבור לקולה כדי
לרחוץ את הפנים.
שואלים אותי מדוע ? אני עונה שזה ברור למדי. פעם כשהייתי מקובל
בצפת ואני מדבר על הגלגול הקודם, היו לי תשובות מפורטות יותר.
היום השכינה כבר אינה שורה בי. אז הפכתי להיות מן פריק של אמת
מדומה. מה שנוח לך, תרגיש ותיקח. תלך ותצמיד את הנכון שבלבך.

כל מה שרציתי פעם זה היה לדעת לעוף, היום האפשרויות צומצמו
בלנשום או להיכחד. חבר ילדות שלי אומר, שמזמן הפסקתי לשחק
ב"מונופול" חברתי, ושהראיה הצרה שלי על החיים, נובעת מהדרך בה
אני מתייחס לעצמי.
מדליק סיגריה אדומה, ושואף קצת לריאות, שיכרון חושים רגעי.
היום אני מנסה רק לטעום, לגשש, לא לבלוע שום דבר, שום חלקיק
לפני שמרגישים, האם זה בכלל רלוונטי למצב הנוכחי.
אני זוכר עוד, שבמילואים האחרונים, רצנו כמו משוגעים, לעבר רכס
הרים רחוק, מדמים כאילו האויב שוכן ממול. אחר כך ישבנו בתוך
האוהל, מנסים לשבור את השקט, לפלח אותו לשניים עם איזה תער
כהה.

    כולם דומים , כולם שונים. חלק הפכו למשפחה,              
         
    וחלק מהמשפחות הפכו לאחדים.      
    רק אצלי שחור-לבן, עיוורון צבעים כזה, חלקי.