החלום הזה חוזר על עצמו.
הוא מתהפך במיטתי ,הוא קושר אותי אליו בחוטים, הוא כובל אותי
במחשבותיו.
והכול פתאום כל כך יפה- נבואתי. ואני רואה אותך מביט בי. אני
קוראת את מחשבותייך החוזרות ונושנות. אני מהלכת בין ההרים
עטורי השלג. אני נושמת את האוויר המתוק, ואני מלטפת את עצי
היער. אני בוכה  איתך. אני מתיישבת על סלעים חלקלקים ומביטה
בשמיים התכולים -ריקים מענן.
ואני שוטפת את פני במי הנחל הצלולים, ושוב אני בוכה איתך.
אני לוקחת איתי מקל הליכה, אני ממשיכה להלך . עד אין קץ אני
חושבת- עד הסוף. ללכת ללא מטרה , ללכת ללא אהבה. לרוץ! לרוץ
מהר אל תוך הלא נודע שיאסוף אותי איתו ושוב אני אבכה
איתך-בשבילך.
מקשיבה לקולות רחוקים שקוראים לי לחזור, שקוראים לי לשכוח.
מבקשים את סליחתי רוצים בי כשלהם.
ואני מסרבת להאמין. קושרת את העיניים באריג הזיות. והירח המלא
ממלא את השמים הבהירם, וקולות זאבים נשמעים . אני רועדת מקור
מבפנים ומבחוץ. אני עולה על ההר כבדת נשימה אך מלאת
תקווה-לראות אותך בעיניים דומעות למלא אחר משאלתך. ואז תניח את
ראשך על כתפי ותמטיר קסמך על כל יערות האפלה. ואני אלטף שעריך
ואבכה איתך ואמטיר בדידותי.
ותיתן בי את מגע הקסם שלך, ותשלח אותי אל מסע החזרה. ואני אשמע
את קריאתך לאורך כל הדרך חזרה - מתמזגות עם קולן של צלילי
הייסורים. ואני אחזור קרועת בגדים אך שבעת רצון. מדממת אך
מאושרת.