בחלומות שלי הראש שלך מנותק מהגוף. את השאר אני רואה בבירור
כמעט מכאיב. השפתיים העבות- דקות שלך, העיניים הענקיות, הלחיים
החצי מגולחות. בחלומי מוזיקת מועדונים מהולה בשיר מדכא כמו
שתמיד אהבת, כאשר היד שלך מתקרבת לעברי. היד שלך גסה, מגעה על
עורי מרתיע אותי. מרחיק אותי ממך. כל מה שאני יכולה לחשוב עליו
זה איך אלוהים ברא ייצור דוחה שכמותך. והמוזיקה. המוזיקה שלך
מסחררת אותי. ויש בה הכל. את השקרים שלך, והרוע והאגרסיביות
שבך. ואת כל השעות שבזבזת בשתייה וברדיפה אחרי האושר. שרק
לעיתים נדירות היה אני.

הייתי מוצאת את עצמי שעות מביטה בתקרת חדרי האפלולית, מחכה לך.
למרות מי שאתה. צחוק הגורל, חשבתי. אבל זה לא הצחיק אותי אפילו
קצת. לובשת שמלות קצרות מידי, פירחוניות שמצאתי בארון של אמא.
זה מה שהיה. השיער שלי פזור ושמתי עדשות מגע כחולות כמו שאתה
אוהב. כדי שאני אהיה כמו הבחורות היפות מהסרטים. כמו הבחורות
שנוגעות בך בצורה הכי מפתה שיש ליד הבאר. כאלה, שכל מילה שלהן
טומנת בחובה עולם במלואו בשבילך. כל מילה מדליקה אותך יותר
והעיניים שלך נוצצות ומשכיחות את היותך מבוגר. את היותך אסור
כל כך. יפה כל כך. והכל בתוכי, הכעס והשנאה אלייך נשטפים במין
תשוקה ארורה וכאובה. אבל הרי אסרת עלינו לשכב. אשתך מרגישה
הכל. אתה, גם בשלוותך נסוג ורועד מעוצמת החטא. פתאום נהיית כל
כך שביר. רציתי רק לאחוז בידך הגסה שתבעה ממני עד לאובדן,
ולגרור אותה לריקוד מול הירח. ריקוד צמוד שיבהיר לי כמה אני
מאושרת. כמה אינני לבד.

בלילות, במהלך חלומותיי אני צורחת כל עוד נפשי בי. אז, אמא
תמיד מתקרבת אליי מתוך העלטה, מחבקת אותי ומסרקת את שיערי.
הארוך כל כך. מדמיינת שאני עוד קטנה ותמה. בעינייה דמעות
זכוכית, כאילו היא יודעת. ושיערי. שערות עבות ורכות אינספור
המתפזרות על גבי, צווארי, מלטפות את פניי. אני נמלאת כעס. כעס
על כל דמעות הזכוכית שיכולתי פעם אני לבכות אותך וכעת אינני
מסוגלת. ואולי, אינני ראויה. הפורקן אינו ראוי לי, ראוי לי
להתבוסס בסבלי, בדם ליבי. הסירוק לא נמשך זמן רב, היא קמה
מהמיטה, בגזרתה הדקה, כאשר ידייה הגרומות רועדות. רק רציתי
שתעזבני, חיבוקה שותל בי צורך להכות ראשי בקיר. אני מסוגלת
להבין למה בעלה סולד ממנה.

מוטלת בחדר. שטיחים לבנים. אשה גבוהה, עם רגליים חטובות
במיוחד, מצקצקת בלשונה. השלווה לה חותכת בי. העיניים שלה פשוט
בוהות, ללא דופי. ללא פחד. היא אומרת לי שהעיניים שלי מלאות
באימה. היא אומרת, " אני רוצה לעזור לך". אני לא בטוחה שאני
מבינה. היא שואלת איך בבית.
" אז... את אוהבת את אבא שלך?"

בלילה, אני מתקרבת למטבח. אוכלת פרוסה עבה מידי מעוגת
דובדבנים, שמכסה את פניי בנוזל אדמדם. חותכת עוד חתיכה. נועצת
מבט בסכין החדה. הענקית לאין שיעור. ואיתה אני מתקדמת עד לחדר
השינה של הוריי. ואימי, שסבלה מאז ומתמיד מנדודי שינה, רק בהתה
בעינייה הסתומות, איך אני מפלחת את גופו של בעלה הישן בסכין.
דקירה אחרי דקירה אחרי דקירה. בראשי השיר שלך. השיר הארור שלך.

קצבי ומדכא.
כמו שאתה אוהב.








נכתב בעיקר תוך כדי שמיעת השיר
radiohead- a wolf at the door