"מאז שפגשתי אותו החיים שלי כבר לא היו אותו הדבר." פתחה הנערה
החדשה בסיפורה. "אני לא חשבתי שהכל יכול לקרות כל כך מהר. לא
שמתי לזה לב בכלל, כי הוא הימם אותי. אני המון זמן הסתכלתי
עליו עד שעשו בינינו היכרות. וכשהכרנו, והוא נהיה נחמד כזה,
מנומס ואיכפתי, שאני ממש נמסתי. הוא תמיד היה פנטזיה רחוקה
בשבילי, מעין פרי אסור. הוא היה מבוגר ובוגר ממני, והתפעמתי
ממנו כמו שמתפעמים ילדים קטנים ממישהו גדול ומרשים. ואתן
יכולות לתאר לאצמכן איך הרגשתי כשהוא התחיל לדבר אלי
בנחמדות..." קולה רעד טיפה, היא עצמה את עיניה ודמעה קטנה זלגה
לה על הלחי. "זה בסדר, אני תיכף אמשיך.". "לא, קחי את הזמן
שלך, חמודה. - אמרה ריקי בחיוך, - כולנו מבינות אותך.". "כפי
שאמרתי, - המשיכה הנערה - הוא הימם אותי. אף פעם לא חשבתי
שמישהו גדול יסתכל עלי בכלל, שלא לדבר על לקחת מספר טלפון,
אי-מייל, איסיקיו... לתומי חשבתי שהוא עושה את זה כי איכפת לו
ממני. אתן יודעות, כל בת מאוהבת רואה הכל בקיצוניות רבה. ואני
באמת הייתי קרובה ללהתאהב. זו לא היתה אהבה מטורפת ומעוורת,
כזאת שגורמת לך לאבד את הראש. זו היתה יותר אהבה זורמת כזאת,
אהבה מתונה אך חזקה. והייתי בטוחה שכל הנשיקות שנשלחו
באיסיקיו, כל ה"חומד" וה"מותק", הכל בא מאהבה." קולה רעד
בחוזקה, אך היא המשיכה לדבר. "אני, מצידי, לא קראתי לו בשמות
חיבה. פחדתי שהוא יתרחק ממני. אבל כתבתי לו שירים, חלמתי עליו
חלומות, סיפרתי עליו לחברות שלי. ואז, מטומטמת שכמותי, שחכתי
את הלקח החשוב מכל: לא להתקדם מהר יותר מהבן. ומה שהכי מעצבן
הוא, שאת הלקח הזה כבר למדתי! כבר ניסיתי על עצמי את הטיפשות
שלי, ונשבעתי שלא אתן לרגש להשתלט עלי שוב. והנה - אני שוב
דורכת על המוקש, על המוקש שכבר סימנתי, רק כי מעבר למוקש מבצבץ
האושר העילאי. אפילו שאני יודעת שהאושר העילאי הוא מוות. אבל,
כמו שהאימרה הידועה אומרת, "אתה תתבייש עם פגעת בי פעם, אני
אתבייש אם זה קרה פעמיים". אני לא הבנתי את זה אז, כשכתבתי את
השיר. חשבתי שהשיר הא רק דרך להביע את רגשותי כלפיו, וקיוויתי
שהרגשות האלה יהיו הדדיים. והוא, אחרי שהוא קרא את השיר, דרש
הסבר! ורק מי שלא מבין את הרגש לא מבין את המילים! תחילה חשבתי
שהוא אולי פשוט שמח, ורוצה להיות בטוח לגמרי בכוונתי, לפני
שהוא פותח את ליבו לפני. אבל השלתי את עצמי. עמוק עמוק בפנים
ידעתי שהוא הבין הכל טוב מאד. ושממש לא איכפת לו מזה. ואם כן -
האיכפתיות שלו היא רחמים. תהיתי אם הוא נהנה מלשחק ברגשותי, או
שבאמת משנה לו מה אני מרגישה והוא עצוב בגלל מה שקרה לי.
הרגשתי מצחיקה וטיפשה, והרגשתי שמתחת לרגשניות שלו גם הוא חושב
ככה. כמובן שאחרי שהוא אמר לי שאין בו אהבה כלפי הוא אמר לי לא
להרגיש רע. אבל באמת, איך אפשר?  אחרי בשורה שכזו איך אוכל
לישון בשקט?" היא הסתירה את פניה בידיה, והכתפיים שלה רעדו
מרוב בכי. הבנות שישבו לידה חיבקו אותה וניסו להרגיע את
ההתייפחות החזרה שלה. "טוב, - אמרה ריקי, - אחרי סיפור קשה
שכזה יהיה לנו המון חומר למחשבה. בנות, פגישה הבאה עוד שבוע,
בשעה חמש. בי!". כל הבנות יצאו מהחדר, ואני והילדה החדשה
נשארנו אחרונות. היא הרימה אלי את עיניה החומות, שפתה התחתונה
עוד רעדה במקצט. עינינו נפגשו ובהינו זו בזו מספר רגעים. לפתע
היא רצה לעברי וחיבקה אותי, שוב מתיפחת. חיבקתי אותה בחזרה
וניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה את מה שרציתי להגיד במשך כל
הפגישה. "גם לי זה קרה. באותם הפרטים. באותן המילים כמאט." היא
הסתכלה בפני. "באמת?". "כן...". "אז בואי נלך, ותספרי לי את
ה-כל." חיבקתי את כתפיה, היא שמה יד על המותן שלי, ויצאנו
מהאולם ממש כמו החברות הכי טובות.