יושבת באמצע הארץ המובטחת, סכין גרזן מרצחת בידי.
זוהי המילה הנכתבת, גבירותי ורבותי, בעברית אמיתית.
יושבת ורוקמת מחשבות וזכרונות אחד בשני, במודרניות מעשית.
רוקמת חוטי מילים לאריגי שירים, לבדים - לתחושות, רגשות.
ושוב עולה הסגנון הזה, הגותי משהו, האפלולי,
מדוע ישבתם שנים רבות כ"כ בגולה? למה מי?
ולמה הארץ היתה פתוחה ואין איש נכנס בה, בדלתה,
בעוד באירופה הרעועה אין שום מקום יציב דיו לנפש יהודיה?
60 שנה אחרי, כמעט אם נדייק,
וכלי המרצחים - המילה הכותבת, בידי.
שואל הגרזן - מה לכתוב, מה לנסח, מה לומר?
לספר על עולם שהיה ונגמר?
על תרבות אבודה?
שפות? מנהגים??
- דברי עברית בבקשה, לא עגת גויים.
יידיש קראו לה.
שיינדלע קינדר - ילד חן גלותי.
לכו עם קפוטות, כנסו ליהדות, אל תתפתו למתרחש מסביב.
שימו סוגר על צוהר עיניכם לתמיד.
לכו כאן לבטח מובלים, ללא עפעוף ריס או ניד.
אל תלכו לציון. כי לא ארץ זבת חלב ודבש היא.
סעו למחוזות הברון הירש והפמפס במקרה הכי גרוע.
או שפשוט אל תעזבו. לא יהיה כאן רע.

מתחילות לרוץ שמועות - הגרמנים תלייני מוות, ההולכים עמם אינם
שבים.
ואילו דוברי היידיש בשלהם - אל תדברו עברית. אל תלכו לארץ
האבות.
מתחילים להישמע קולות מלחמה ונפץ עצמות יהודי מתפקעות,
ומנגד נשמעות שמועות על יוזמות ציוניות, ארץ-ישראליות.
אומרים שמדברים שם עברית, כמו בתנ"ך, בגלל איזה משוגע אחד
שהקדיש והחליט,
שנלחמים שם כדי להשיג דברים... שיש מחתרת ולחיים יש תכלית.
אך כבר מאוחר מדי...יידישע מאמע בחוסר אונים מוחלט, מובלת כך
אמא יהודיה אל תוך קרון המוות, אל תוך סופה הודאי
והבלתי-נקלט.

                              לא עוד!
                                                  לעולם
ולתמיד