א. מכתב למם-מם

במסדר השכמה שאלו
למי יש. חשבתי לכתוב
עדי,
(אפשר לקרוא לך עדי?)
את מאלה שהשם עדי
נועד להן.

חשבתי לכתוב
עדי,
(ככה קוראים לך? עדי?)
הו קצינה שלי,
קטנה שלי,
מה נותן לך המקום הזה?

איך יכולה את לחייך כל-כך הרבה
להפריח כאלה עלי כותרת של
אהבה בכל דקה מחדש,
לתת להם להתפזר בכל
פינה בבסיס הזה
ולא לחשוש מה יהיה איתם.

הטירוניות שהתבקשו לטאטא את השבילים
לא יכולות להם.

ב. מלי הסמלת לא יודעת להחליט

שמאל, ימין, שמאל.
שמאל, ימין, שמאל.
שמאל ימין, ימין, ימין,
שמאל, ימין, שמאל.

ג. מכתב שני למ"מ

הי אושר,
הי נווה מדבר!
מי הרשה לך לחדור כך אל
הסיוט הכי גדול שלי?

עינייך הכל-כך לא צבאיות,
חיוכייך הקטנים, העדינים -
את פקודה בלתי-חוקית בעליל, מ"מית.
ואיך אוכל לסרב?

אז תפסיקי עם הקטע
הנשי הזה,
ותפסיקי עם הקטע
האנושי הזה.
את מזכירה לי ילדה שהשארתי בבית.
את מזכירה לי ילדה
שהשארתי בבקו"ם.

ועל לחייך אני רוצה לנשק
את שתיהן.

ד. לבד

הן דווקא חמודות, באמת,
הן בסדר. נשמות טובות, באמת,
הן בסדר.

(אבל אין לי את מי לחבק).

ה.  הקשב

כמו במדיטציה, הראש שלי
הפך פתאום חלול
ודבר אחד הדהד בו מקיר אל קיר.
אלא שהפעם -
באמת.

ו. פרידה

תהי לי לא יותר
מנקודת אור עדינה
שראיתי בקצה של
איזו מנהרה חשוכה.

תהי בי כחלום
כמשהו שהיה לי פעם,
כמשהו שאי-אפשר
ולא יהיה אפשר

את הדברים המנומסים
אומר לך עוד מעט.
את הדברים שלא אומר
אחביא ואקמט:

את יפה באמת במדי הבית..


מרץ 2001, בטר חן 83.