איך נולד כוכב

"כישרון", כך כינו אותי הורי מאז היותי ילד קטן. עד יום מותי
לא אשכח את התרברבויות הורי לחבריהם, "יפה", "מתוק", "חכם",
"כישרון אמיתי", נראה כי כל המילון נכתב כדי להדהיר את שמי.
מוזר ככל הנשמע, לא אהבתי את ההרגשה שחדרה לליבי בעקבות גאוותם
השחצנית אל בנם. לא אומר שלא אהבתי להיות במרכז העניינים, אבל
לעיתים קרובות ורבות הרגשתי שם בודד מאוד, והצל של הפינה קסם
לעיני. יותר מדי פעמים נכנסתי לחדר צפוף בין מכרי ואוהבי
והרגשתי בודד לחלוטין. את זמני בצל הפינה, המקום בו לא יכלו
להכנס כל מכרי, אוהבי, או כל אדם אחר אשר סתם עבר בסביבה,
ביליתי בהתפתחות. לבלות בהתפתחות כמובן נשמע מוזר, ולא
התכוונתי להתפתח כלל, אבל בצל רוכשים כשרונות שונים ומשונים
ולעיתים אפילו בלתי מוסריים.

בתחילת דרכי למדתי לגנוב. כילד קטן, נהנתי לשבת בגן הנטוש של
השכונה, אשר לידה עמדה מכולת שאז נראתה לי גדולה וחזקה. ביום
מן הימים החלטתי להכנס למכולת, להכניס לכיסי חפיסת מדבקות, לא
לשלם וללא שום תשומת לב, לצאת. אני זוכר את הזיעה בידיים ואת
הדופק המתגבר, חשתי אותו בכל חיי אך ורק פעמיים. הפעם השנייה
הייתה הרבה יותר קשה מן הראשונה, אבל בפעם השנייה המשימה הייתה
כל כך יותר חשובה. את המדבקות החזרתי, גם ללא כל תשומת לב,
ושנתיים בחיי ביליתי כך, לוקח ומחזיר, מכל החנויות אשר היו
פתוחות בעיר. הדבר היה קשה יותר במקצת כאשר הייתי צריך להבריח
בקבוקים ומנורות, והכי קשה היה לפרוץ מנעולים, אך בסופו של דבר
לעולם לא נכשלתי, לעולם לא וויתרתי ותמיד החזרתי.

בבית הספר היסודי למדתי להגן על עצמי, בחצר כיתה א' יש יותר
מדי ילדים והרבה יותר מדי ידיים. גודל גופי היה גדול מן הממוצע
ולכן להסתדר שם לא הייתה שום בעיה, אך הדבר נעשה קשה יותר כאשר
רציתי להסתדר בלי ידיים. היה קצת קשה להסביר לאמי ואבי על
הפנסים והשריטות על גופי, אך מהר מאוד למדתי והסתגלתי ומאז
לעולם לא נפגעתי. לא בבשרי.

בחטיבת הביניים החלו חלק מהבנים לעשות ספורט רציני, ומכדי לא
להשאר מאחור, הצטרפתי גם אני. רוב אימוני היו בודדים, בין
עצים, נדנדות וגנים, אך מהר מאוד הייתי בין החזקים והמהירים.
הספורט עזר לי גם בפיתוח הגוף וכך גם בבילוי עם בנות. ומן הסתם
כל כשרונותי עזרו לביטחון שלי, למרות שלעולם לא לקה בדבר. את
זמן הצל בנעוריי ביליתי במחשבות רבות ובכתיבה, הייתה חסרה לי
מטרת חיים, או אולי חברה. כתבתי כל מיני מגילות, סיפורים, כל
מיני שטויות, אפילו מכתבים עברו דרך העט הנובע שהביע על דף
נייר את נשמתי. הכתיבה, האנשים, ומיוחד החשיבה, עזרו לי וככל
שהתקדמו חיי גיליתי עוד ויותר כשרונות אשר היו "סתם" חבויים
בתוכי.


לב ונשמה הם דברים שונים לחלוטין

בתיכון מצפים אנשים לשמוע על אהבות חדשות, על יחסים ועל בנות
ובנים. ואני שרציתי לאהוב, אהבתי לשתוק, אהבתי לראות ולבלות,
אך אהבה לא עברה בדמי. ביליתי עם בנות, וניסיתי להיות נחמד,
ביליתי עם חברי, ודיברנו על כדורגל, אבל אהבות לא עברו בחיי
התיכון שלי. לא דמעות ולא שירה, לא נשיקות ששורפות את הלב, ולא
מישהי שעצרה את הנשימה. לא ידעתי מה לר בסדר איתי, והדבר הפריע
לי מאוד, אך דיבורים על כך עם חברים, לא עלו על מוחי לרגע, לא
היה בא בחשבון.

הצבא היה באופקי, עם כי קראו דברים מוזרים בדרכי אליו.
הלימודים נשפו בעורפי, עם כי היו קלים ומשעממים מאוד. וכל פעם,
בלי לדעת על מה ולמה חזרתי אל ידידה אחת שלי, לבלות עוד אחר
צהריים נעים, ולא להרגיש אלמוני ובודד בכל האהבה התיכונית. אני
חושב שחלק מבלבלים אהבה בתיכון בפופולריות או הרגשת ביטחון,
אבל אם היה דבר ממנו לא היה איכפת לי בכלל, הייתה זו אהבת
הכלל. לא ששנאו או התעלמו ממני, להפך, פשוט לא עלתה חשיבות
לדבר במוחי.

אותה ידידה, מתוקה ונחמדה בילתה איתי שעות בשיחות על כל העולם.
משום מה, אהבתי שהיא קיטרה, למרות ששנאתי קיטורים. משום מה,
אהבתי לדבר עמה בטלפון על שלל נושאים, למרות שחיינו בעולמות
מעט שונים. משום מה, ביליתי עמה את ערב אחד מדהים בים, בו
ישבנו מולו מחובקים, קופאים מקור, אך נהנים. השיחה לא הייתה
שונה בהרבה מאחרות, היא לא הייתה מדהימה בתוכנה או עניינה, אבל
הערב עד יומי האחרון ישאר מדהים.

אני לא בטוח מפני שלעולם לא ידעתי מה היא אהבה, אך אם היא
קיימת בתוכי, אני אוהב את אותה ידידה. אמרתי לה זאת והיא לא
שמחה, אמרתי לה זאת ופניה התחוורו מבושה, אמרתי לה זאת והיא
אותי לא רצתה. ולמרות הרגש החזק, לא יכולתי לוותר על אותה
ידידה, לא בכעס או בכאב. לפחות לא בזמן התיכון, מפני שידעתי
שהכאב לא ימחק, לא בחוזקו איתה ולא במיעוטו הנורא בלעדיה.
הייתי צריך למצוא מטרה, שלא כוללת אותה בחיי, הייתי צריך למחוק
אותה ממוחי, וכל כשרונותי לא עזרו לי. לפחות לא בתקופת לימודי
בתיכון.


כישרון שלא שלו שלא שלו

קצת לאחר סיום הלימודים, יצאתי לחו"ל עם עוד כמה חברים. הבילוי
היה מתוק ומלוח, אלכוהול עם תפוח, על בוקר יפה. אני לא אשכח
אותם, את כולם, כל מכרי ואוהבי, אשר בידדו אותי באהבתם. הצבא
היה עוד רחוק ממני, משום מה תאריך הגיוס שלי היה רחוק בשנה
וחצי מסיום לימודי, ואני לא הייתי כה קטן לעומת שכבתי. הדבר לא
רבץ יותר מדי במוחי, מצאתי מה לעשות בחיי, מצאתי על מה לדבר,
ודיברתי עם אותה ידידה, אולי קצת יותר מדי. היא אמרה שאני נוטה
להגזים, והסכמתי, אך גם היא נטטה להגזים. לי לפחות היה תירוץ
לעניין, אני כתבתי על דף נייר, ועלילה על דף נייר היא כניפוח
בלון, הוא יותר יפה ככל שהוא יותר גדול אך כל עוד הוא לא
מתפוצץ.

הצבא החל לבקר בתיבת דוארי באופן קבוע, וטלפונים מוזרים לכל
מיני יחידות משונות היו בהרגל יומי המשעמם. גם ביקורים ומבחנים
עלו על סדר יומי וצבא ההגנה נכנס לדמי ולא רצה לצאת לעולם.
האהבה היחידה שאני מסוגל להודות בה הייתה בצבא, אבל התברר לי
שכמה שהיא חשובה, אותה יכלתי לקחת כמובן מאליו ולשרתה בצורה
נפלאה. כמעט כל ביקורי היו פשוטים ורגילים. בעיות הגעה, שינויי
מועדים, מבחנים וכל מיני שטויות שלא שווה לזכור וקל וחומר
להזכיר.

רק ביקור אחד באמת השפיע לי על החיים, הוא היה כל כך חסוי
ודיסקרטי. לא אמרו שם דבר באמת, זה לא באמת קרה לי. אנשים
בחליפות לא באו לקחתי ומפקד מוכר שראיתי שנים בטלוויזיה לא טרח
באמת לדבר איתי. נתנו לי יום להחליט, הם שלא נפגשו איתי, ואני
לא ידעתי מה לומר. חזרתי הביתה, ישבתי מעט, חשבתי והרמתי את
הטלפון עם קצת זיעה על הידיים.

שעה מאוחר יותר, אני ואותה ידידה ישבנו בים, דיברנו אך לא
סיפרתי לה דבר. פחדתי לספר, פחדתי שעובדים עלי, אבל משום הייתי
בטוח שצעד חשוב בחיי עומד להבצע. שאלתי אותה שוב בקשר לאהבתי,
ובקשר לאהבתה. שאלתי אותה שוב והיא לא ענתה. שאלתי אותה שוב
והזיעה הנשכחת מידי חזרה, וגם פעימות הלב החזקות ליוו את
הזיעה. אמרתי לה שלא אוכל לראות אותה יותר, לא סיפרתי למה,
אפשר לומר שברחתי, אפשר לספר שהיא כבר לא ראתה אותי.

שנה לאחר מכן נערכה לי לוויה, בחדשות אמרו "נעדר", המשטרה לא
הסבירה דבר. הורי בכו ודיברו על כשרונותי לכל חבריהם, ואותה
ידידה בכתה שם עם כל חברי, מכרי ואוהבי. היא לעולם לא שמעה על
המקרה דבר, והוא לעולם לא נפתר, והמדינה שתקה ועמדה עם הבעה
חמוצה בצד. אני לא אומר שום דבר יותר, חוץ מזה שיום אחד, אותה
ידידה פתחה קופסא, בלי חשיבות רבה, אשר ידעתי שיום אחד היא
תפתח, שם השארתי מסמך שלי שהנמען אליו היה אני. אם היא קראה את
אותו מסמך סודי שלי, אולי היא הבינה הכל, אבל הוא נכתב רק
בשבילי בדיוק כמו שלעולם לא הייתה פגישה מיוחדת עם הצבא ומפקד
בכיר שהכרתי לפני כן אך ורק בטלוויזיה.

המסמך נפתח במילים: 'לכבוד אלמוני זכרוני לברכה'