עד שהגעתי לפריז, שכחתי שחלמתי עליה. שכחתי את החלום על דירת
סטודיו קטנה בקומה הרביעית או החמישית של בנין בעל חלונות
מאורכים וללא מעלית. שכחתי את החלונות המקובעים בגג הרעפים של
הבניין, שכחתי שרציתי ללמוד את השפה, שרציתי להתערות, להכיר את
התרבות, שכחתי את החלום הנאיבי על עבודה במלצרות, או בחנות
ספרים ישנים. שכחתי שרציתי להכיר עולם חדש, לקבל השראה, כמו
אלפי בחורים צעירים ותמימים לפני, לבוא אל העיר הגדולה כדי
לכתוב את הרומן הגדול, והיא תלעס ותירק אותי, כמו שירקה את
מרבית קודמיי. שכחתי הכל עד שהגעתי לפריז.

את הסרט נינוצ'קה ראיתי לפני קצת יותר מעשר שנים, אבא שלי עוד
לא ידע להפעיל את הוידאו וביקש שאני אקליט לו. אח"כ ישבתי
לראות מה הקלטתי והתמכרתי. הסרט נינוצ'קה מתרחש בפאריז לפני
מלחמת העולם השניה. במרכזו החברה נינוצ'קה, (גרטה גארבו)
שנשלחת ממוסקבה לבקר את פעולתם של שלושה חברים אחרים מהמפלגה,
שעושים למען בריה"מ בפאריז. במהלך הסרט נינוצ'קה מתאהבת בבעל
הון מקומי, שמראה לה את פריז, מבקר איתה במגדל אייפל, ומספר לה
שעד לראש המגדל יש יותר מ-1000 מדרגות אך המעלית כלולה במחיר
הכניסה. למרות קשיחותה ופעילותה למען המפלגה, הקפיטליסט המקומי
מצליח לחדור מבעד ל"מסך הברזל" הרוסי. לאחר שמסתיימת עבודתם
בפריז חוזרים שלושת החברים ונינוצ'קה לבריה"מ ובמטוס חזרה
מקוננים שלושת החברים : For once in our life we have been to
Paris, and we haven't visited the Eifel Tower. וגארבו מתערבת
בשיחה ואומרת:
It's a remarkable building, over to the top there are more
than 1000 staircases, but the elevator is included in the
price of admission...

משום מה יש ביטוי שאומר לראות את רומא ולמות, בשנתיים
האחרונות, זאת מנטרה מקובלת מאד של הרבה שאהידים, אבל במקום
רומא הם רוצים לראות את חדרה, נתניה או ירושלים. בצרפת אין
שהידים. אף אחד לא ירצה למות בפריז, אף על פי שבתי הקפה הומים
מאדם ואף אחד לא בודק תיקים בכניסה, ככה שאפשר לעשות פיגוע די
בקלות, אבל מול בתי הקפה ההומים, המסעדות המתפקעות עד אפס מקום
מבשר, גבינות, יין וסועדים, אף אחד לא מסתכל בחשדנות על מי
שעובר בדלת. אף אחד לא רוצה למות, כולם רוצים לחיות.

אם יש דבר שאני מתעב זה סיגריות, ויותר מכך אני שונא את עשן
הסיגריות אולם בפריז גיליתי שבא לי לעשן. בא לי לעשן יחד עם
המוני פריזאים, יחד עם הקפה או היין במסעדה, או בצינת החורף של
ראשית דצמבר להפריח טבעות עשן צרפתי בנונשלנטיות צרפתית, חסרת
דאגות מזרח תיכוניות. שבוע לאחר מכן, השאלתי סיגריה מחבר, זה
היה בארץ, הדלקתי אותה ולקחתי שכטה, גועל נפש, פשוט חרא של
דבר, אולי בפריז יש לסיגריות טעם אחר.

בעיר הזאת יש המון אנשים שתופסים את עיני,  כל אחד מהם בעל
סיפור חיים אחר, סיפור חיים אנושי, סיפור חיים צרפתי. בארוחת
בוקר יושב בשולחן לידי גבר משופם, באמצע שנות החמישים או אולי
אפילו תחילת השישים לחייו. מכנסיו חומות, חולצתו מכופתרת וניכר
בו שאינו מקפיד ומתהדר בלבושו. בידו האחת הוא אוחז בסכין ובידו
השניה לחמנייה פריכה. הוא מורח עליה שכבה נדיבה של חמאה
צרפתית, ואחריה שכבה נדיבה לא פחות של דבש. כפות ידיו אדומות,
ומחוספסות, ורואים שאינו עוסק בעבודה משרדית, אלא בעבודת
כפיים. שערו הלבן אפרפר, מדובלל על ראשו ומשוח מצד אחד לצד
שני, אף על פי שאין לו קרחת לכסות עליה והוא נוגס בזהירות
בלחמנייה, מקפיד  ונזהר לא ללכלכך את שפמו בדבש. הוא בוודאי
בונה מריונטות אני מתאר לעצמי, מתגורר לו אי שם בדרום-מערב
צרפת, לא רחוק מהפירנאים, אבל מספיק רחוק מהריביירה, כך שמזג
האוויר קודר לא אחת, והילדים נהנים לבוא אליו לסדנא לראות אותו
עבוד ויוצר בובות חדשות. בת אחת ויחידה יש לו, אולם היא עזבה
את הכפר הקטן לפני כעשר שנים, עברה לפריז, ומאז לא פגש אותה.
היא מקפידה לשלוח לו ברכת שנה טובה כל חג מולד, ואף הוא מקפיד
לשלוח ברכת חג שמח, כל שנה ב-14 ביולי. לפני כחודש הרימה לו
טלפון, בישרה לו כי הפך לסבא, והזמינה אותו לפריז, לפגוש אותה
ואת הנכדה. כל כך התרגש, שביקש להמתין חודש עד הביקור, ובמשך
כל החודש האחרון, עבד מבוקר עד לילה בסדנת העץ הישנה, כדי
להכין לנכדתו הבכורה, את היפה שבמריונטות. מרוב התרגשות הוא
בקושי מסיים את פרוסת הלחמנייה, הוא לוגם מעט מכוס הקפה שהגישה
לו המלצרית, לובש מעילו, חובש חיוך על פניו, אוחז בידו קופסא
עטופה בסרט ויוצא אל הרחוב, בדרכו לפגוש את ביתו ונכדתו.
פעמוני הנוטר-דאם גועים בחוזקה, הם ילוו אותו בדרכו.

מבלי ששמנו לב כבר שעת צהרים. לא צריך לחפש יותר מדי וכבר
מוצאים ביסטרו קטן וחמים. כל המקום מכיל מספר שולחנות בודדים,
הקרובים זה לזה. אנו מתיישבים ומדי מוגש תפריט. היופי במסעדה
היא שאף על פי שאינה גדולה ומעוצבת, היא מציעה תפריט שהיה גורם
לכל יהודי כשר לשבור את צום יום הכיפורים, (אף על פי שאינה
כשרה). בשולחן הניצב באלכסון אלינו יושבים גבר ואישה, הגבר עם
הגב אלינו והאישה עם פניה אלינו.  היא עברה את גיל חמישים
ואולי נושקת לשישים, אבל ניתן לראות על פי תוי פניה שהייתה יפה
מאד בצעירותה, וגם היום חלק מהיופי הזה עדין נשאר בה. פניה
שזופות, שאריות מהביקור האחרון בריביירה או במיטת השיזוף, שערה
מטופח והיא מאופרת בעדינות. משהו בפניה ממגנט, קשה להסיר את
המבט ממנו. היא מזכירה לי את Mrs. Robinson מהסרט הבוגר ויש בה
משהו כל כך צרפתי. בוודאי הפילה ברישתה עשרות ואולי אף יותר
בחורים צעירים. היא אוחזת ביד אחת כוס יין, ובשניה (איך לא)
סיגריה.  לו הייתי בא לפריז וודאי הייתי גר בשכנות אליה, באותו
הבניין. היא הייתה מזמינה אותי לבוא אליה לספר לה מה אני עושה
בפריז, והייתה עוזרת לי לתרגל את השפה החדשה בפי ואח"כ הייתה
מלמדת אותי מהי נשיקה צרפתית אמיתית.

קר, כל כך קר בפריס של תחילת דצמבר. על מנת לברוח מהקור אנו
נמלטים לבית קפה חמים (וזאת  אף על פי שלפני חצי שעה סיימנו
ארוחה דשנה, אותה קינחו בקפה ועוגה). הברמן מגיש לנו על הבר,
קפה עם אייריש קרים, ואנו נושאים את הכוסות אל עבר שולחן הצמוד
לחלון. בשולחן מאחורינו יושב אדם מבוגר. בוודאי חצה זה מכבר את
גיל 70.  הוא לבוש ג'קט חום, ועל הכיסא מולו תלוי מעילו. לידו
דלי, ובו קרח ובקבוק שמפניה. הוא אוחז בידו האחת כוס שמפניה
בעלת צוואר מאורך, המלא בנוזל זהוב מבעבע, ובידו השניה סיגר.
צעיף (בוודאי מקשמיר טהור) עוטף את צווארו, וראשו נוטה לכיוון
הרחוב, אינו זע ימינה או שמאלה. בוודאי סורק את הרחוב עם עיניו
מביט אל הבנין שבערבו השני של הרחוב. בנין בעל חצר פנימית
גדולה ושער המחבר אותה אל הרחוב. במרכז החצר, מזרקה. (בארץ אבא
שלי היה אומר שמזרקה בבית משותף זה לא פרקטי, כי זה הרבה
ארנונה, אבל בפריז מותר להיות לא פרקטיים). אדם כזה מלא
מסתורין, בוודאי היה חבר ברזיסטאנס, בזמן מלחמת העולם השניה.
אחד מתפקידיו היה לשבת בבית קפה זה, שאותו פקדו אז רבים
מהקצינים הגרמנים, על מנת לצוטט לשיחותיהם, ולראות שאינם
מתקרבים לבניין שממול, זה עם המזרקה בחצר שאחת הדירות בתוכו
שימשה כמטה הריזסטאנס. ואף על פי שחלפו 57 שנה מאז שהסתיימה
המלחמה הוא עדין אוהב לבוא ולשבת בבית הקפה, פעם בשבוע ביום
חמישי לקראת צהרים, כפי שהיה נוהג אז. בעבר היה פוגש את חבריו
מהרזיסטאנס, אולם כיום, כיוון שחלפו השנים, נותר רק הוא בין
החיים. המלצרית שאף היא עובדת במקום שנים רבות, מכירה את
סיפורו, ודואגת כמו אז, שתמיד יישמר בקבוק שמפניה אחד עבורו.
הוא לוגם, ונושך עם שיניו את קצה הסיגר ואחר יורק אותו אל
המאפרה, תוך כדי שהוא פולט קללה עסיסית כנגד הגנרל וישי. הוא
מצית את הסיגר וענן של עשן עולה מעליו כאשר הוא  נזכר בסיגריות
הזולות שעישן בזמן המלחמה.

אני לא יכול להפסיק לדקלם לעצמי את המערכון של החמישה הקאמרית
בין עמנואל הלפרין (מנשה נוי) ויואב טוקר-פארי (רמי הויברגר)
בעיקר כשזה אתה יצאנו מבית הקפה, בו "הקצפת מתוקה מתמיד, ועשן
הגלואז מתאבך במתיקות משפתיה של חתיכה מקומית....יואף מתי אתה
חוזר ?"

אני עומד בתור למגדל אייפל, קר בחוץ התור מתקדם לאיטו, ואני
חושב שטוב שאני מבקר באייפל, לא כמו חבריה מהמפלגה של
נינוצ'קה, שהגיעו לפאריז ולא ביקרו פה. אני גם חושב על
נינוצ'קה, ועל אלף המדרגות הדרושות כדי להגיע למעלה, מזל
שכרטיס המעלית כלול בדמי הכניסה.

יום שישי בערב, הרובע הלטיני מלא מסעדות וכולן מתפקעות
מסועדים, אנו מנסים את מזלנו במסעדת פונדו, ונדחקים על סף
המסעדה יחד עם גרגרנים אחרים. השעה 20:00, המסעדה מלאה, ואנו
מתבקשים להמתין עד שיתפנה שולחן לחמישה. ההמתנה מאפשרת לי
להציץ ולהתבונן על הסועדים שכבר מסובים לשולחנותיהן. זוג אחד,
בחור ובחורה, לכל היותר בני עשרים, עושים עלי רושם שמדובר
בפגישה ראשונה. מבלי להבין אף מילה, ואף לא יכולתי לשמוע את
הטון של השיחה, רק על פי שפת הגוף אני בוחן אותם ומיד מתקנא.
בקבוק יין אדום ניצב על השולחן, הם מדברים ולוגמים, אני חושב
לו הייתי מזמין בקבוק יין בפגישה ראשונה בת"א איזה רושם זה היה
עושה על הבחורה ?, יתרון ראשון לפגישה ראשונה בפאריז. המסעדה
עצמה, מושקעת מאד, אבל לא פלצנית, מסעדה צרפתית, שמגישה סוגי
פונדו שונים ורקלט, אין שום יומרנות, אוכל מקומי+ המקבילה שלי
למקום כזה הוא חומוס אסלי, או אם רוצים לא להתכלב באמת, אווזי.
אני לא חושב שהייתי זוכה לפגישה שניה, אחרי פגישה ראשונה
באווזי. מצד שני, אם הייתי לוקח את בת זוגתי, למסעדה צרפתית
שכזו בפגישה הראשונה זה היה נראה די מופלץ. יתרון שני לפגישה
ראשונה בפריז.  בעוד חודש אני אטוס לגרמניה, ובחור אנגלי שישמע
אותי מדבר בעברית עם אישה ישראלית, יתהה למה אנחנו צועקים. אני
אסביר לו, שאנחנו לא צועקים, ככה נשמעת השפה שלנו. אבל חודש
קודם לכן בחור צרפתי, בפגישה ראשונה צרפתית, בשפתם של ויקטור
הוגו, ומיטב השאנסונים, מפלרטט בצרפתית, עם בחורה צרפתית.
יתרון מספר שלוש. אני מנסה לשתף את שותפי לתור בחוכמת החיים
שאני מלקט בזמן ההמתנה. הם לא מתרשמים ומטילים את האשמה עלי.
אם תרצה אומרים לי, תוכל לעשות הכל גם בעברית. ציונות 2002.

רשמים ממוזיאון האורסה - muse de Orse

אם הייתי מונה הייתי מצייר אותך ערומה,
אם הייתי פיקאסו, הייתי מעוות אותך, מפרק ומרכיב מחדש,  
אם הייתי ואן גוך הייתי מצייר אותך במשיכות מכחול קטנות,
אם הייתי דגה מצייר אותך רוקדת,
אם הייתי פוגש אותך הייתי מתאהב בך.

בזמן שהייתי במוזיאון הלכו חברי לארוחת צהריים ומי ישב בשולחן
לידם, המליץ להם על מנות וגם הזמין בשבילם בצרפתית רהוטה ?
עמנואל... מתי אתה חוזר ?

נורמליות, נורמליות, נורמליות ושוב נורמליות שמתפרצת מכל עבר,
רוחשת לה ברחובות מבלי שהפריזאים מודעים לה, איך שרה יפה
ירקוני, "כמו אין מלחמה בעולם....." הן אפשר גם אצלנו ?