לא רציתי, בן,
את אוזניך להלאות
במילים על מתים וסיפורי מלחמות,
אז לימדתי אותך ערכים וגם מוסר,
שבלי נימוס והגינות פשוט אי אפשר,
ושאף פעם לא להכות,
כשאפשר לדבר,
ושברוגז תמיד אפשר לסדר.

לימים בגרת, התגייסת לצבא,
יחידה מובחרת, הרבה גאווה.

אך שם, מול אויב, מעבר לגדר,
בין מטח יריות אחד לאחר,
אותן מילים על ערכים ומוסר,
נגוזו פתאום וכבודן הוסר.

והשלום, שרובץ לו ככלב בפתח,
תובע לקיומו נתח ועוד נתח,
ובינתיים, כמעט כמו אז,
עוד מתים חברים ועוד נופל פגז.

ואני חושבת, שדי כבר לדם,
למען העמים ולמען האדם,
למען הילדים, לשמירת נפשם,
ולמען האמא שפה, וגם האמא ששם.

וגם למענך, ילדי, אני נושאת תפילה,
שלא תדע עוד מלחמה,
שלא יהיו עוד שכול ודמעות,
ולא עוד נופלים וקורבנות,
ושלעולם לא נצטרך עוד להלאות,
אוזניים קטנות,
במילים על מתים וסיפורי מלחמות.