כמו בכל יום ביומו הוא היה יורד במעלית מהקומה השישית לקומת
כניסה כדי לבדוק דואר, כן, גם היו הוא עשה את זה. היום הזה
התחיל לו דיי טוב. שכנה נכנסה עם כמה ארגזים בקומה השלישית,
כנראה רצתה לזרוק אותם לזבל או משהו.
"תצטרכי עזרה עם זה?" הוא שאל. "לא, תודה, חמוד. זה ממש קל.
אבל באמת תודה".
הם הגיעו לקומת כניסה, היא יצאה לפניו ואמרה "תמסור לאבא ולאמא
ד"ש, בסדר? ושייקפצו מתישהו לקפה ועוגיות", "בסדר, תמסרי 'היי'
לדני בשמי, בבקשה", הוא אמר וחייך. "ביי".
הוא רק רצה לבדוק את הדואר, פעולה שגרתית. הוא היה שמח ואפילו
לא ידע למה. היום בערב הוא אמור לצאת עם דנה, הם יוצאים כבר
שלושה חודשים, היא נחמדה מאוד, חכמה ואתם יודעים מה? היא גם
יפה. הוא חיבב אותה, אבל באמת לא מעבר לזה, לא רצה יותר מסתם
לצאת, פשוט לא רצה.
הוא היה בן 17, מנגן על הגיטרה כבר קצת יותר מחמש שנים ואהב את
זה נורא, הוא היה דיי נורמלי כמעט מכל הבחינות. בחור נאה
ביותר, בערך 1.80, שחום במקצת וגוף זה משהו שלא כדאי בכלל
להתחיל לדבר עליו אצלו, הרבה בנות רצו אותו. זה בערך מה שאפשר
לספר עליו, ספורט הוא גם אהב, כדורגל, כדורסל וסתם לרוץ. הוא
אהב לרוץ ולנקות את הראש, זה עזר לו לשכוח מכל מיני צרות קטנות
כאלה, כמו שלכולם יש.
הוא פתח את תיבת הדואר, מספר 24, היו שם חשבונות לטלפון, חשמל
וגז, ועוד מעטפה פשוטה שבמקום שם המוען הייתה מדבקת סמיילי.
ליבו החסיר פעימה, הוא ידע מה זה אומר. לפני שנה בדיוק היא
עברה, בדיוק פעם אחרונה שהם דיברו. היא ביקשה ממנו לשמור על
קשר, הוא ידע שהיא אוהבת אותו אבל זה היה לו קשה מדי, והיא
באמת ניסתה. אבל הוא לא הגיב. היו לו במגירה חמישה מכתבים
ממנה, כולם היו סגורים, כאב לו מדי לפתוח אותם.
הכתובת שלו הייתה כתובה בעברית, זה היה מוזר, הוא החליט לפתוח
את המעטפה. פתק ורוד מקופל לשתיים בתוך המעטפה, הוא פתח את
הפתק והתחיל לבכות, היה כתוב שם רק 'חזרתי'. הוא ניסה כל כך
לשכוח אותה, ולא בגלל שהוא שנא אותה, ההפך, רק בגלל שהוא כל כך
אהב אותה, עד שהדברים קצת נרגעו לו בלב, או לפחות ככה היה נראה
כלפי חוץ, היא חזרה. הוא כל כך רצה לפגוש אותה, לראות, לשמוע
אותה לגעת בה, כל כך רצה, הוא ידע שמעכשיו זה לא יהיה אותה
דבר. הוא לא סיפר לדנה עלייה, למרות שהוא רצה לספר לכל העולם
כמה הוא אוהב אותה, הוא גם כל כך כעס עלייה על זה שהיא עברה,
משהו צבט אותו כל כך חזק בלב.
הוא ידע איפה לחפש אותה וגם ידע את הטלפון שלה, או לפחות הוא
חשב שהוא יודע. הוא עלה הביתה, בוכה לגמרי, דנה התקשרה. "שמע,
אני לא יכולה לבוא היום, אני כל כך מצטערת, אני הולכת לחברה,
אבל מה דעתך על מחר?", צירוף מקרים? למי אכפת מה זה?! הוא חשב
לעצמו, "זה בסדר, נדבר כבר לגבי מחר", "אוקיי, חמוד. ביי,
נדבר"
הוא ניתק.
הוא החליט ללכת אלייה היום, הוא היה חייב את זה, גם לעצמו אבל
יותר חשוב הוא היה חייב את זה לה. השעה הייתה 6 בערב, הוא
התחיל תארגן ככה שהוא ייצא ב7. את הזקן שבד"כ נתן לו לגדול לאן
שרצה וכל כמה ימים היה מוריד אותו, הוא סידר כמו שהוא זכר שהיא
אוהבת, זקן דק לאורך הלסת ואז זקן תייש קטן על הסנטר, הוא
התארגן יפה יפה, שם בושם והכל והיה מוכן ליציאה.  
הוא לקח את המכונית שלו ועבר בחנות פרחים קטנה בדרך, קנה לה
פרחי בד, כמו שהיא אוהבת, עם קצת בושם.
הגיע לבניין, עלה במעלית לקומה שלישית ועמד מול הדלת שלה, הוא
לא טעה, היא גרה שם. השלט של המשפחה שלה חזר לשם, הוא נזכר בכל
הפעמים ששכח שהיא נסעה והיה בא לכאן והיה רואה שהשלט לא שם
והיה הולך ובוכה. דמעה זלגה לו על הלחי. מהבית בקעו קולות
צחוק, בקלות הוא זיהה את הצחוק שלה, תמיד זה הצחיק אותו, נשמע
כמו אוגר שממליט או משהו אחר ממליט, עכשיו זה היה חמוד מתמיד.
הוא לקח שאיפת אויר גדולה ודפק על הדלת. היא פתחה את הדלת.
פאק... היא הייתה מהממת!!! לא גבהה בכלל, השיער שלה ארך נורא
מפעם אחרונה שהוא ראה אותה והיא קרנה משמחה, הלב שלו כאב כל
כך, הוא דפק בקצב משוגע. הם הסתכלו אחד לשני בעיניים, הוא אמר
סליחה והתכופף אלייה ונשק לה הלחי, היא תפסה אותו וחיבקה אותו,
הם התנשקו. כל כך הרבה להט, שניהם חיכו לזה מאז ומתמיד, נשיקה
עם כל כך עצמה. אחרי דקה מישהי צעקה מבפנים, "את חיה? מי
שם?".
היא חייכה אליו, הוא הרגיש רטט בכל הגוף שלו, משהו שהוא לא
הרגיש כבר כל כך הרבה זמן, ומשכה אותו מהיד פנימה. "בוא, תכיר
את חברות שלי". הם נכנסו פנימה, היא חיבקה אותו  ביד אחת והוא
אותה ביד אחת.

טוב, אז עם דנה זה נגמר, באמת צירוף מקרים שהיא חברה שלה, אה?
אבל למי אכפת, הוא לא רצה יותר מסתם לצאת, עכשיו יש לו את מי
שהוא באמת רצה בידיים