עיניה נצצו מבעד לעשן הסיגריות הסמיך שפלטה משפתיה הבשרניות.
כמו חתלתולה היא התקרבה אליי, במן אנחות קצרות ומגרות. מתעבת
מין. צמאה לכסף.
אבל היא ידעה לשחק את המשחק, היא ידעה לגרות אותי בכל פעם
מחדש. היא הייתה יפיפיה אמיתית, ומדהים כמה שהיתה מודעת לזה.
במקום להראות לי את מה שיש בתוכה היא העדיפה לחשוף בפניי בכל
פעם את גופה האלוהי.

מלנה הייתה דיווה. בדר"כ צהובונים מכתירים לדיוות כל מיני
מלכות פופ חדשות שעולות ויורדות כמו השמש, אבל רק מעטים יודעים
מה היא דיווה אמיתית. היא הייתה חכמה יותר מכל אישה שפגשתי.
כשהיא צחקה היא  נראתה כמו השטן בכבודו ובעצמו, וכשהייתה בוכה
היא נראתה כאילו ירדה כרגע ממרומי השמיים, ממשכן המלאכים.
היו לה עיניים ירוקות קטנות ומסתוריות, ושיער שחור ארוך שכיסה
את גבה.  אומנות הגוף הנשי בשלמותה, בשיאה. ההוכחה לכך שגם
לאלוהים מצליח לפעמים.
תמיד יודעת לזרוק בקולה השקט והעדין את המילה הנכונה, לא קרה
מעולם  שנתקעה בלי תשובה. לא קרה שנשארה עומדת נבוכה מחפשת
מילים כדי לחסות את כבודה האבוד.

היא עבדה כמו האלמנה השחורה. מפתה אותם, מקרבת אותם, שוכבת
איתם, חיה על חשבונם... והורגת אותם. עוד לא קרה שגבר עמד
בקסמיה של האישה הזאת. היא הייתה מטילה עליהם  כישוף אסור,
הייתה משכרת אותם בריחות הבשמים המתוקים שלה ומוליכה אותם
למלכודת. הייתה מנצלת אותם עד שכבר לא נשאר כלום לנצל. יונקת
את דמם עד הטיפה האחרונה. מכשפה.
ואז, היא הייתה אורזת את המזוודה הקטנה שלה, היחידה שיש לה,
ושוב יוצאת לרחובות ת"א לחפש לה קורבן חדש. יום אחד, היא פגשה
גם אותי.

אני גבר בשנות ה-30 לחיי, ומעולם לא הרחתי את ריחה הקסום של
האהבה עד ליום בו פגשתי את מלנה בבר מפוקפק במרכז העיר. ידעתי
שהיא לא אוהבת אותי אלא את הכיסים במכנסיי ואת חשבון הבנק שלי.
ידעתי שאני לא הראשון ולא האחרון איתו היא משחקת את המשחק
המקולל שלה, משחק האהבה, המוות. אבל התעלמתי מהכל, התעלמתי
מהסימנים. אהבתי ללטף את קימורי גופה מבעד לשמיכה התכולה
ולהביט בעיניה, לחפש מעט אנושיות. האנוכיות שלה והתשוקה שלה
לכסף הרגו אותי, רצחו את נשמתה.

כשכבר לא נשאר כלום לקחת לי, כשאיבדתי את עבודתי, את המיליונים
בבנק, את המרצדס, את הדירה בצפון ת"א. כשכל מה שיכולתי להציע
לה הוא אהבת אמת, אהבה טהורה, היא עזבה. ירדתי רק לרגע, לקנות
לנו עוגיות שוקלד מהמכולת, כמו שהיא אוהבת, כמו שהיא ביקשה,
וחזרתי לדירה.


הארון היה הפוך על המיטה והנס קפה שהיא הכינה לי דקות לפני היה
שפוך על הרצפה. הקטורת שהדלקנו יחד אמש, בשעה שבה התשוקה סערה
בנו - כבר דעכה, ואש הנרות כבתה. רק שריקותיה של הרוח המרעידה
את עלי העצים ברחובות נשמעו מבחוץ. ידעתי שזה הסוף, שכבר לא
אראה את מלנה יותר לעולם.

כמו רוח מלנה נכנסה ויצאה מחיי. כמו שד. כמו הסערה.
ליבה קר כקרח, דמה צמא לכסף, מתעבת את האהבה.