הוא התקדם במהירות, עיניו מביטות קדימה בשביל הנפרס לפניו.
מידי פעם מביטות לצדדים אך מיד חוזרות לאותה נקודה רחוקה שבה
נראה השביל כאילו נגמר. הוא הרגיש את הזיעה ניגרת במורד ראשו
למטה ואת שריריו המתאמצים.
הדרך הייתה חשוכה, פרסותיו השאירו שביל של אבק דק מאחוריו ורעם
של דהירה מהירה, פרוותו הלבנה הבהיקה מול אור חלש של ירח רחוק,
הוא היה נחוש להתקדם במהירות...

המספר הביט בביתו, המביטה בו בערגה. הסיפור היה כבר ארוך ושעת
השינה הגיע. הוא השתתק והביט בעיניים הכחולות מביטות בו רוצות
עוד, יודעות שהפעם הסיפור יפסיק פה. הלחיים החיוורות רעדו קצת
כאשר הוא התמתח. "אבא"  אמרה בקול שקט, בחצי שאלה חצי עובדה
"מחר תמשיך?".
המספר הביט אליה באהבה "כמו בכל יום" ענה ונישק אותה רכות על
לחי לבנה בהירה. "ואבא" היא המשיכה כאילו לא רוצה להרפות ממנו
אפילו לרגע "אבא אני מחר בבוקר שוב אתעורר?"
המספר נרעד בכל גופו "את תתעוררי לבוקר נפלא של שמש" ענה.
"ואבא" שוב המשיכה בנשימה קצת קטועה "אפילו שהרופאים אמרו לך
היום שזה נס..."
המספר שוב נרעד "ענבל" לקח נשימה, "הרופאים כבר מזמן אמרו לנו
שאין סיכוי אבל את יודעת מה שאמרתי לך מזמן" השתתק.
ענבל חייכה "כל עוד אני ארצה לקום בבוקר אין דבר שיוכל למנוע
ממני"
המספר חייך אליה ושוב נישק לחי לבנה, קרה, והחל יוצא מהחדר,
"אבא", שוב קראה לו ענבל. הוא הסתובב, "אני אוהבת אותך" אמרה
ונכנסה עמוק מתחת לשמיכות .
הוא הביט בה שוקעת מתחת לשמיכה עם ציורי הסוסים שהיא כל כך
אהבה, "גם אבא אוהב אותך" לחש ויצא מהחדר סוגר את האור ...

הוא עדיין רץ במהירות, הוא כבר הרגיש שהמספר הפסיק ללחוש את
מילותיו והמשיך לרוץ, הפרווה שלו בהקה לאור הירח ושריריו כאבו.
עיניו חדרו את החושך שמעליו, בזמן שהוא חיפש שביל ישן. הוא
הכיר את ענבל היטב. הכיר אותה עוד לפני שהיא קיבלה את המחלה
שאכלה אותה מבפנים. המספר סיפר עליו בחסד, מעולם הוא לא הכיר
משהו שיכל לתאר במילותיו עולם ומלואו, עד שהכיר את המספר.
המספר יום אחד משך אותו לתוך סיפורו, תיאר אותו בצורה כל כך
מופלאה כך שבכל פעם הוא היה מגיע לסיפור כאשר היה ניקרא. הוא
היה פגש בה כאשר הייתה קטנה ורק נולדה, אז המספר היה יושב צמוד
לעריסה שלה ומספר את סיפורו. הוא היה מספר ולוחש בשקט סיפור
אחר סיפור. מעולם לא נגמרו לו הרעיונות ותוך שנים כאשר היא
גדלה הוא החל להיצמד לסיפור אחד ומיוחד, הסיפור עליו. נראה היה
כי המספר ידע באיזו שהיא צורה כי הסיפור חיי וזז בזכות המספר.
הוא חיי את חייו כאורך חיי ענבל ומצא את עצמו ערב, ערב, מופיע
בפי המספר ושועט במרחבים מופלאים. היה מרכיב אבירים שונים
ומשונים. היה נלחם במלחמות נוראות. הולך כאשר על גבו נסיכות
יפות, תמיד מסודר, תמיד יפה ותמיד עם אור של ירח שיאיר את
דרכו.

השביל החל להתעקל, הוא זינק מתוך השביל לתוך היער העבות. חותך
עצים, מזנק מעל ענפים ישנים. מיהר וידע למה. הדרך הייתה חשוכה
אך הוא כבר הכיר אותה בעל פה. יכול לעצום את עיניו כדי לדהור
אותה ועדיין היה מגיע לאותו המקום, חייב להגיע לשער.
הריח היה אותו ריח, העצים אותם עצים והוא התקדם עד שהגיע לפתע
לבקתה. כמו בפעם הראשונה שהגיע אליה, נעצר לרגע, לא בטוח מה
לעשות. הוא זכר את אותה פעם ראשונה מפחידה שבה ההוא הופיע. הוא
לא ידע איך לתאר את ההוא, היה בטוח כי המספר מסוגל לתאר אותו
באותה הקלילות שבה תיאור אותו בסיפוריו. היה מתאר אותו כיצור
הנורא ביותר בכל העולמות.
הוא לא ידע את שמו וקרא לו בליבו השומר. מריח את האוויר, המתין
לבואו של השומר, יודע שהשומר יהיה שם. אומנם מידי בעבר קרה
שהוא חשב שהשומר אינו שם, כמעט וקרה שהשומר הצליח לאחוז בו,
לעלות על גבו, אולם היום הוא כבר היה זהיר. הוא רחרח את
האוויר, יודע להבחין בסוג הריח המיוחד של השומר. צהל צהלה אחת
והשומר יצא החוצה מגזע עץ ישן על יד השער.

הם הביטו אחד בשני, בוחנים אחד את השני. כאשר השומר החל לדבר
בלחש "לא תעבור שוב! השער נעול בשבילך, מקומך פה ולי אסור לתת
לך לעבור" למרות הלחישה הוא שמע כל מילה. שום יצור לא העז
להתקרב כל כך לשומר מלבדו, אבל הוא לא זז. הוא המשיך להביט
בשומר בזמן שהשומר המשיך להביט בו. הוא צהל, צהלה קטנה דרך
האף, כאשר השומר הניד את ראשו "לא תצליח לעבור שיטית בי מספר
פעמים אבל הפעם לא תצליח, מקומך פה, חזור אל היער המתן בשביל
למספר, עשה כרצונו, אילו הם חייך ושם תמות."

הוא המשיך להביט בו בריכוז, נראה היה כי גם היער שמסביב מביט
בו. הוא רקע בפרסותיו על הקרקע והעלה ענן קטן של אבק. השומר
גיחך, "אינך מבין" שאג לפתע "לא תעבור דרך השער שלי, לעולם לא
אתן לך לעבור" סיים והוציא שוט ארוך מבין גלימותיו.

הוא הביט בעצבנות בשוט, יודע מה משמעותו, מכיר את עוצמתו אולם
עדיין לא זז. פרצוף חיוור עלה במוחו. פרצוף של ילדה חולה,
שזקוקה לעזרה. עיניים כחולות, יפות ודומעות שקוראות לו. עור
חיוור, דק ולבן. אשר מאיר באור יקרות בכל פעם שרואה אותו. קול
קטן, שברירי של מלאכית. המבקש ממנו עזרה על מנת שתוכל לעלות על
גבו.
כל אילו עברו בראשו ואימת השוט נעלמה ממנו. שריריו נראו היטב
לאור הירח, והוא שב וצהל בקול מתריס בפני השומר.

השומר הביט בו בזעם "לך, אמרתי לך. רכב אל היער שם מקומך. לך
ועל תחזור או שתרגיש את שוטי על בשרך הלבן. לך, רוץ, דהר לפני
שאחליט לטפס על גבך ולא לשחרר אותך יותר לעולם. לך ליער!" סיים
בשאגה שהרעידה את העצים מסביב.

הוא הביט בו, חיוור לפחות כמו הירח. בשעה שקול קטן, חלש של
ילדה נשמע מעבר לשער "סוס..."  הקול הרעיד אותו יותר מקולו של
השומר, "סוס, סוס שלי ,איפה אתה."  הוא שב ונחר בקול דרך אפו,
צהל בקול שהרעיד את העצים מסביב.
השומר הרים את ידו האוחזת בשוט, בזמן שרגליו התרוממו באוויר.
הצליפה הייתה מהירה וכואבת. הוא נסוג קצת כאשר השומר מגחך,
"הרגשת רק מעט מהטעם, אם תרצה יש לי בשבילך עוד." החזיק בשוט
ביד אחת ונפנף אותו באוויר.

הוא הרגיש את המקום שבו פגע השוט, הכאב חדר עד עמקי נשמתו והוא
בקושי נשם. "סוס?" הקול שמאחורי השער לא הרפה ממנו. "סוס , סוס
שלי, איפה אתה..."
שב וצהל בקול שהרעיד את העלים שמסביב לרחבה, בא הוא והשומר
עמדו וזינק לכיוון השער. שוב צליפה מהירה שיתקה אותו והוא נסוג
לאחור. ניתן היה לחוש את הזעם בעיניו. פה השומר המגחך שהביט
עליו בחזרה "מקומך ביער לא בשום מקום אחר, אוכל עשב, "המשיך
השומר לגחך, זועם לכיוונו. "לא תצליח לעבור אותי הלילה ולא
בשום לילה נוסף" סיים, מכה עם השוט באוויר.

הוא המתין למכה וזינק לכיוון השומר במקום לכיוון השער. השומר
המופתע זינק לאחור מפספס בשנייה. כאשר גופו של הסייח הלבן פגע
בו והפיל אותו על הארץ. הסייח לא המתין וזינק לכיוון השער. הוא
עוד חש בצליפה האחרונה חודרת דרך עורו, בזמן שחצה את השער
וזינק לאחו ירוק של עשב. צהלה של ניצחון עלתה בגרונו כאשר החל
לרחרח באפו אחר ריח הילדה. קול שימחה הקפיץ אותו כאשר מאחוריו
נשמעה ילדה צועקת "ידעתי שתבוא ידעתי שתגיע".

הם דהרו שעות חולפים על אגמים ושבילים חדשים וישנים. רצו על
חופים עתיקים וטיפסו על הרים. הזמן ריחף לידם כאשר קול חלש החל
להישמע מסביבם. "ע  נ  ב ל, ענבל".
הוא נעצר על אחד ההרים והחל דוהר לכיוון הקול השקט  שהלך
והגביר את עוצמתו. "ע  נ ב ל" נשמע בקול עמק. "ענבל" נשמע מרחף
מעל גלי הים. הוא רץ כמו סופה, רגליו בקושי נוגעות  בקרקע גופו
מזיע, צועק לאוויר, רודף אחרי הקול.
הילדה אחזה בו בעוצמה, מחבקת אותו בכוח, יודעת שהוא לא יפיל
אותה.
הוא נעצר ליד שער דומה לזה שעבר לא מזמן. מהשער נשמע הקול של
המספר קורא לה "ענבל בוקר, קומי וראי את השמש המחייכת."
היא ירדה מגבו בזהירות וליטפה את פניו. "מחר אבוא שוב ונרכב"
אמרה לו והוא נחר מאפו בהסכמה. היא חיבקה אותו חיבוק אחרון
וזינקה מעבר לשער נעלמת מעיניו. הוא החל מתקדם לכיוון השער
שלו, שריריו הולמים, רעמתו פרועה ועיניו נוצצות. צל קודר עצר
אותו והוא הסתובב. יצור זקן ואפור עמד על הגבעה מביט עליו.
"יום יבוא ואתה לא תצליח לבוא ואז אני אקח אותה" אמר בשקט שחדר
את כל הקולות שהיו מסביב.
הוא הביט באיש האפור וצהל לכיוונו בהתרסה, האיש הביט בו בחזרה.
"הו חביבי באותו היום אני אבוא גם אליך ואז תוכלו לרכב ללא
הפסקה בעולם האחרון, העולם שלי" סיים ונעלם.

הוא הביט עוד זמן מה על הגבעה שעליה עמד הזק, רחרח באוויר והחל
רץ לכיוון השער שלו, זוכר כי בקרוב מגיע שעת הסיפור של
המספר...