דמיינו לעצמכם:
שעת אחר צהריים של יום אביב סגרירי. גינה ציבורית. הציפורים
לוחשות זו לזו שירים של ביאליק. הדשא לח מרטיבות הממטרות
הסובבות. בגינה מתרוצצים להם שלושה ילדים, בני שש או שבע, רצים
אחרי כדור. בגינה מספר מתקני שעשועים: מגלשה, סוס עץ המתנדנד
קדימה ואחורה, שתי נדנדות וקרוסלה. לאורכה של הגינה ישנם שבעה
ספסלים. על אחד הספסלים, ממש מול מתקני השעשועים השוממים בשעה
זו, ישוב איש זקן, מגבעת שחורה לראשו, בידו מקל. הוא נשען טיפה
לאחור, מנמנם או אולי ממש נרדם, אך אנו לא נדע כי לעת עתה
נשאירו מחוץ לטווח העלילה. אך זכרו אותו ישוב, מנמנם.
רחש מכוניות מן הכביש הראשי הסמוך מפר מידי פעם את השלווה
שאופפת את הגן. נשים גדולות ושמנות חולפות בשבילי הגן, דוחפות
לאיטן עגלות בהן נמים ילדיהם הרכים. נעצום עיניים ונדמיין אותן
ברחובה הראשי של עיר שדה בסין, חובשות כובע משולש מצחיק.
נדמיין אותן עם עיניים מלוכסנות. נדמיין את תינוקיהם כאנשים
מבוגרים, לבושים חליפות. נדמיין את עגלותיהם כריקשה. והרי לנו
דימוי: הנשים הגדלות והשמנות, הדוחפות לאיטן את עגלות ילדיהם
הן כמו אותם נהגי ריקשות סיניים.
ובעוד אנחנו מבטים לנו על המתרחש בגן, מעלים דימויים מופרכים,
מתחיל ציר העלילה, שלשמו נתכנסנו, לנוע. את דרך הכניסה לגן
חורצים בנעליהם נער ונערה צעירים, אוחזים זה בידו שלו זו. על
פניהם מבטים חולמניים. נסיק מכך ששני אלה הם זוג. אחיזת ידיהם
חזקה מאד, בטוחה, אך הם שותקים, סמוקים, אם מביישנות ואם ממאמץ
ההליכה. הם אינם מדברים יתר על המידה. ששש... רגע.
הנערה אמרה דבר מה. נדמה לנו שאמרה, אני הולכת לברזיה. אנו
מלווים אותה במבטנו, אך היא, במקום לפנות לימינה אל השביל
הצדדי המוליך אל הברזיה, פתחה בריצה על השביל הראשי המוליך אל
מתקני השעשוע, ועלתה לה על אחת משתי הנדנדות. עלינו להיות
קשובים יותר לדבריהם, אחרת העלילה שתתקבל תהייה מופרכת, לא
מציאותית ואולי אף אבסורדית.
הנער מניד בראשו ופונה אל עבר הספסלים. מסיבה שלא ברורה לנו
הוא מתיישב ליד האיש הזקן. הוא מביט בנערתו ומחייך. אחר נשען
על מסעד הספסל. הזקן פונה אליו בדברים. איננו שומעים טוב, לכן
נתקרב. איש צעיר, כן, אתה יושב כאן ומביט, אני יושב ומביט, כן,
ומי זו, מי, האישה הצעירה שבה אתה מביט, זו, זו נערתי, היא
נערה נאה מאד, כן, היא יפה, והיא גם מצחיקה וחכמה, היא רקדנית,
שתדע, אנחנו לא מכירים הרבה זמן, רק כמה ימים, אבל, מה אבל,
שום דבר, אל תפחד לומר, אני לא מפחד, אבל יש דברים שאולי עדיף
שלא ייאמרו, איש צעיר, אם לא נאמר את אשר על ליבנו לא תבוא לנו
הגאולה, זה מוזר לי, מה מוזר, שככה, אני אוהב אותה.
והנערה הרימה ראשה להביט לעברם, וחייכה, והנער לחש, אני אוהב
אותך, והיא עצרה את מעופה, ירדה מן הנדנדה וניגשה אליו. חפנה
את ידו בידה ואמרה, בוא נלך. והנער קם והם הלכו. בכניסה לגינה
הם נעצרו, והנער לחש על אוזנה דבר מה, והיא בכתה ונשקה לו והם
המשיכו ללכת, איש לדרכו ואישה לדרכה. אנו מלווים את צאתם מן
הגינה במבטינו, ומלווים אותם גם במחשבותינו. מה אמר לה הנער?
ומה יהיה על שניהם? האם הייתה זו פרידה מציאותית, כל אחד
לביתו, או שמא שני אלה פשטו עצמם אחד מהשני? מי יודע. רק העתיד
לבוא יביא עמו בשורה חלושה לשני אלה, המאוהבים.
נרים מבטנו אל עבר שמי האביב ויחד עם האיש הזקן נאנח בקול,
אההה. בתקווה לימים טובים, לנו, לאחרים, לשני אלה, שימשיכו
לאהוב עד סוף הקיצים, אולי זה את זו, אולי אחרים. אך יאהבו.
רק דמיינו.

למעיין.