והילדה שלי, גדולה-קטנה.
היא כבר גדולה, אני יודע.
לא מרשה לי להרים אותה יותר. למרות שאני יכול. היא לא כבדה לי
יותר מדי.
ולפעמים, אולי זה היה נחמד.
להרגיש את הראש שלה על הכתף שלי.
היא לא צריכה שאני ארים אותה יותר
עכשיו היא גבוהה גבוהה
אני יודע,
אני נכנס אליה לחדר, כשהיא ישנה
הרגליים שלה מגיעות כבר לקצה המיטה

יש לה המון תמונות על הקיר.
כל מיני דברים, שהיא לא רוצה לשכוח
יש שם תמונה של שנינו
כשהיא בת שלוש בערך.
יש לה אותו חיוך, עכשיו כמו אז.
אני שואל אותה אם היא זוכרת מתי צולמה התמונה
היא אומרת שלא.
וצחקת. אני חושב שהיא צוחקת עליי
אני זוכר.
איך זה שהיא לא?

הילדה שלי.
כל כך גדולה.
יוצאת לבד בלילה.
אני לא יודע לאן
אני גם לא שואל
היא יודעת לשמור על עצמה.
אני בטוח.

היא לא אוהבת שדואגים לה.
אולי היא גאה מדי.
אני לא יודע.
אני מחכה לה .
כשאני שומע את הרשרוש של המפתח שלה
אני מתגנב למיטה שלי.
שלא תדע שחיכיתי  לה.
שלא תדע שאני דואג.

אני שומע אותה בוכה לפעמים
בכי שקט
מתבייש.
בכי עצור ומאופק
אני לא שואל אותה למה.
היא יודעת להסתדר לבדה.
אני בטח לא אבין.

אני רוצה להרים אותה גבוה.
ולצלם אותה צוחקת
רוצה להראות לה שאני דואג
רוצה לסמן על הקיר, כמה היא כבר גבוהה.

אבל יש לה עיניים חודרות
עיניים גאות
אני מפחד מהעיניים האלה לפעמים
אז אני שותק
מסתכל עליה במבט מרוחק
לא שואל יותר מדי שאלות
ממילא אני לא אבין.

עוזב אותה.
היא יודעת להסתדר.

אני חושב שעשיתי עבודה לא רעה איתה.
הרי היא כל כך גבוהה כבר.
האצבעות של הרגליים שלה, עוד מעט יגיעו לקצה המיטה.

אני אוהב אותה
היא לא תבין
היא לא זקוקה לאהבה
היא יודעת להסתדר.


אז למה היא אומרת שאני אטום לרגשות?