זה היה לילה אפל מעל העיר. החשמל הפסיק לזרום אליה לפני
יומיים. האור היחיד בשמי הלילה היה סהרון הירח הלבן. תלוי
בצורה אופקית ומפיץ אור חיוור ומחליא בנגד הרקיע השחור. חיוך
רפא, להגני ומצחק. חיוך צ'שייר ממזרי ונעלם. "הירח צוחק עליי"-
המחשבה חלפה בראשו של אליס ולכן... הירח נזדעזע עת הסהרון נבקע
לשניים ושני החצאים החלו להתרחק ולהתקרב זה אל זה בתנועות של
צחוק. הקול לא אחר לבוא, רעם מתגבר של צחוק. קורע את האוויר
מרעיד את האדמה ומנפץ את חלונות גורדי-השחקים במטר של זכוכית.
אליס מיהר להשיב את הירח לקדמותו.

אליס המשיך את הילוכו חסר התכלית לאורך הרחוב. ולמרות שניסה,
בכל כוחו, לנעול את מחשבתו היא המשיכה לנדוד מידיי פעם. וכך
נאלץ לתקן ולהשיב צורה לכל מה שהרס. מנורת רחוב סמוכה התפתלה
והפכה לייצור דמוי-אנוש של אור ומתכת. אליס מיהר ומוטט אותו אל
הקרקע במבט קר ומיואש. תיבת דואר החלה לפלוט מכתבים אל הרחוב
ואליס הקפיא אותה במבט ואחר נפנה למנוע מבניין סמוך להתמוטט.
הוא היה עייף ולכן התגשמו מין האין שלוש ספות ענק באמצע הרחוב,
אחת מהן מוחצת סובארו ישנה. הוא התיישב תחת עמוד חשמל, שמיהר
לכרוך עצמו מעל אליס בערסול.

אליס נכנע לצער ופרץ בבכי. גורדי שחקים קרסו לתוך עצמם בעוד
סדק גדול ומאיים למראה נפער בולע לתוכו את הסובארו המרוסקת
ואחת מהספות. עץ רחוב הרים שורש ונגס בבניין הקרוב אליו. אליס
עצר בעצמו, לקח נשימה עמוקה והביט סביבו. הוא הפיל את העץ לסדק
ואחר רכס אותו במהירות. הוא הביט ברוכסן הענקי הטבוע בבטון
ובהריסות הבניינים. הוא עצם את עיניו מנסה שלא להיזכר מתי הפך
לאלוהים, מפחד שהרגע יקרה שוב, מפחד לראות את נטע. עומדת מולו,
תדהמה בפניה, פניה נמסים מעליה ונשפכים כמאסה רוטטת של בשר
ושרירים על הרצפה. הוא ניסה בכל כוחו שלא להיזכר בשלד הלבן
שלה, מתבונן בו בתימהון ואימה. הוא ניסה בכל כוחו ולכן, כמובן,
נזכר בכך... נטע הופיעה מולו. עצמותיה בוהקות לאור הירח. אליס
איבד שליטה והתעלף.

כאשר התעורר גילה כפי שחשש, שחלומותיו לבשו צורה. הוא קם על
ידיו והביט סביב. עצמותיה של נטע נחו מרוסקות על האדמה, סדוקות
מיובש. גורדי השחקים ועמודי התאורה הוחלפו באחו ירוק שהופרע פו
ושם ע"י פרצים של אש מן האדמה. יצורי זהב וחשמל ריחפו ממעל,
שותים את העננים בקשיות. אליס מיהר והשמיד אותם. אך הוא לא טרח
להחזיר את העיר. במקום זאת הוא שלח יד אדירים ותפס בסהרון
הירח, הניח אותו על הקרקע וריסק אותו. הוא התיישב, בין העצמות
היבשות. בחשכה לפחות, יוכל לנוח. ויהי ערב, ויהי בוקר, יום
שבת.