הייתי יכול לספר לכם שמתתי, ואז היה יוצא לי מין סיפור
פוסטמודרני מגניב שכזה, אבל הרי ברור גם לי וגם לכם שאם הייתי
מת לא הייתי מספר לכם שום-דבר, שאנשים מתים לא מסוגלים לספר
סיפורים, לא לעצמם ובטח שלא לאנשים חיים אחרים, אלא-אם-כן חסים
עליהם ומחזירים אותם למטה, ולמה שמישהו יירצה להחזיר אותי? הם
בטח מחכים לי שם עם הקלשון והאש בוערת.
הייתי יכול לספר לכם גם שהכל קרה בזמן שבאומץ-לב בל-יתואר
הצלתי את היפהפיה המדהימה המוכרת גם בתור בת-זוגתי לחיים, אבל
מבט אחד בי ולא יהיה לכם ספק ששום יפהפיה מדהימה לא תבזה עצמה
לכדי היכרות איתי, ואומץ לב, ולו המזערי ביותר, הוא בטח לא
בתחום שלי.
אז במקום כל אלה אספר לכם את הסיפור לאשורו, איך שהיה, בלי
לייפות אותו לצרכי קידומו, בלי להפיל עליו ניסים ונפלאות שלא
קרו באמת, איך שהוא. והוא, האמת, די משעמם. אני מתנצל.
עניין כזה יכול להיות נטול פיצוצים והפתעות, מכיוון שמדובר
בשנת 98, בה היה דרייב-ביי עניין שבשגרה בעיר מגורי, אפילו
באיזורים הרחוקים ממרכז ההתרחשויות. התהלכתי לתומי בדרך למקום,
שכבר אינני זוכר מהו, כשאופנוען רעול-פנים טס לצדי, שלף אקדח
ממעילו וירה לכל עבר, ובאחד העברים הייתי אני, ואחד מילידי
אקדחו פגע בי.
הדבר הראשון שחשבתי אחרי שהתנגשתי ברצפה היה כמה טוב שבחרתי
לקנות את העותק הזול, בכרך אחד ובכריכה עבה של "האחים
קראמאזוב" ולא את היקר והמהודר, שבא בשני כרכים רכי כריכה.
הקליע פילח את הספר בדרכו לבטני, מותיר בו חור עיגולי מושלם.
ספק אם 300 עמודים בכריכה רכה היו מצליחים לקחת כל-כך הרבה כוח
חדירה מהקליע, כפי שעשו 700 בכריכה קשה. מי יודע מה היה קורה
לו היה ספר דק יותר ביני לבין האופנוען. אמנם הבחירה בעותק זה
נבעה משיקולי קמצנות טהורים, אך הגורל- דרכים מוזרות לו, מה גם
שעכשיו, משנהרס הספר, קיבל החיסכון ההוא משמעות חדשה.
הדבר השני שראיתי היה דם. הייתי שמח לספר לכם שהתבוססתי
בשלוליות של דם, אבל לא בא לי לשקר, לא נפגעתי קשה מדי. היה שם
דם, בכל-זאת, רובו ספוג בחולצתי, קצת על הספר, והזכיר לי שאמור
לכאוב לי עכשיו, ואכן כאב לי, כאב נורא, כאב ששכנע את גופי
שעדיף לו לא להיות בהכרה. וכך היה.
קמתי בבית-החולים אחרי שעה, שעה וחצי. מיד הסתכלתי לכל
הכיוונים באימה. אתה לא יכול להיות בטוח במקרה כזה. אחרי הכל,
הייתי עד לניסיון התנקשות פנימי של כנופיות, מי יודע אם הם
יירדפו אותי עכשיו, לחסל איתי חשבון. היית עד חיוני! הייתי
סכנה עבורם!
אחרי כמה דקות נפתחה הדלת. נדרכתי. מבעד לדלת היה קצין משטרה.
השתחררתי.
שאלתי אותו במבט של כלבלב עצוב מה קרה, אם יש עוד נפגעים
מלבדי, לקחתי נשימה ולחשתי "מישהו נהרג?", הוא מיד הרגיע אותי
ואמר לי שהכל בסדר, אני הנפגע היחיד. נרגעתי. אני הגיבור הראשי
כאן, אף-אחד לא יגנוב לי את ההצגה.
הוא שאל אותי אם אני בסדר, אם אפשר לשאול אותי כמה שאלות.
ודאי, אמרתי לו בגבורה, אמנם נוריתי, אבל אני בחור חזק, אני
מחזיק מעמד! הוא לא שאל אותי דבר על היורה, רק אם ראיתי מישהו
חשוד בסביבה, אם היה מישהו שרכב לצד היורה. סיפרתי לו כל מה
שראיתי. הנחתי שהוא לא שואל על היורה כי כרגע הם במרדף עיקש
אחריו לרוחב  המדינה, ניידות משטרה ומסוקים עוקבים אחריו. לא
יכלתי לעמוד יותר במתח.
"מה קרה עם היורה" שאלתי במתח עצום.
"או" הוא התחיל לצחוק "הוא התנגש בעץ כמה מטרים אחרי שהוא ירה
והתעלף" הוא התפוצץ מצחוק ממש "מסתבר שאי-אפשר לרכב על אופנוע,
לכוון, לירות ולראות עצים בו-זמנית"
חייכתי כדי לא לאכזב אותו, הוא הודה לי על העזרה ויצא מהחדר,
מותיר אותי המום לגמרי. כמה דקות אחרי זה נכנסה האחות לחדרי.
הבטתי עליה מלמטה למעלה, נעצתי עיניי בשומה השעירה על שפתה,
בשן הזהב שלה, בכרס המשתפלת, בשיער השיבה הליפתי, בקמטים,
והגעתי להבנה העילאית:
אין ספק, ידעתי, החיים זה לא סרט.