אני בוכה, ואולי לשווא,
אבל זה כואב, כואב עכשיו.
שוב... אותו סיפור עצוב,
שוב... הוא חוזר, בא, ועובר.
ואף אחד כבר לא מבין,
אפילו אני,
וכמעט אף אחד לא יודע,
הדף, מפלט דמעותיי,
המקלט הקטן שלי.
אני לבד שם,
חושך,
יושבת בקור,
ובוכה.
הדמעות זולגות,
וכלום לא קורה.
אני נאכלת,
לאט לאט...
כמו טרף קל.
וזה עצוב,
כל כך עצוב,
שכלום כבר לא נראה חשוב.
הכל הפך חסר תכלית,
רק המקלט שלי, מקבל משמעות,
המקלט האישי, הקטן, החשוך שלי,
מקלט הדמעות,
שלה, שלו, שלי, שלך,
שלנו? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.