היה היה פעם בארץ רחוקה -
הלא כך מתחילה כל אגדה?
ובכן, לא זאת, שהרי קרתה לא מזמן.
ותשאלוני - איכה נשכחה מלב אדם?
לא נשכחה היא, כי אם כמעולם לא קרתה
היא סוד שלא נודע,
ואני כאן לגלות לכם אותה:

האנשים קראו לו שובר לבבות.
אלה שהכירוהו קראו לו גונב נשמות.
אבל האמת היא הרבה יותר פשוטה, קראו לו אדם, כמו לראשון באדם.
ידוע לי שהיה בן מאות בשנים, נדד בעולם ואסף נשמות. נשמות
מלבבות שבורים שלא התנגדו לוותר עליהם וכך נדונו ללא אהבה
לחיות. אדם התגאה מאוד באוסף כדורי הבדולח שלו, שהיו יקרים
ללבו כולם - ידועים ואנונימיים כאחד, אך כל מבט שהעיף בהם
הזכיר לו את סוליטאס.
הבדידות היה שמה, כמו הרגש. הבדידות הייתה הסיבה לצערו, היא זו
שבגדה בו וגנבה את נשמתו.
בימים העתיקים של אתונה זה היה. שם, במקום של נשפים, אלים,
גורלות ומשחקים. אז, עוד לפני שהיה פירוש לשמה. שם ואז, הוא
פגש אותה.
שיער שחור, עור צחור. שמלה בגוונים, משחקת בין הצללים. עומדת,
צופה בו בעיניים יוקדות. תחושה של אש, רק בצבע ירוק.
הוא הסתובב, ומאז הכל התערבב. את החושים הוא איבד, וכל מה שבו
התעניין היה הסחרור שבו היה שרוי. במשך חודשים ארוכים לא נשם,
או לא עבר פעימה בלי שחשב על העלמה. את הימים עבר בחלום
בציפייה ללילות שחלם שלא ייגמרו לעולם.
חודש חודשיים, שנה. הוא עד היום לא יודע כמה זמן זה נמשך.
עד שיום בהיר אחד, התחושה נעלמה.
הוא בא אליה באותה תחושה של תמיד, הסחרור וערפול החושים. הוא
בא אליה בידיעה, שהמילים שעל לשונו לא יסבלו עוד ציפייה. הוא
בא אליה וכשאמר: "התנשאי לי? אני אוהב אותך!"
וכל העולם נדם כשהיא לא ענתה. והוא נשאר עומד, מרוקן, כשהיא
קמה והלכה.
הסחרור נעלם, הערפול הפך מובן. אדם צמצם את עיניו ובכעס של
עלבון התפלל לאלי הפנתאון. הוא רצה שיענישו אותה, על כך שלקחה
את האהבה.
רק הבל שמה השאירה מאחור - הבדידות, והאישה שלעולם לא תחזור.
ובכל אוהבי העולם נשבע אז לנקום. עמד ואמר, שלא יידע מנוחה עד
אשר תמות האהבה האחרונה.

כאשר יצאה מהדלת, סוליטאס  החלה לבכות.
על עצמה, על אדם ועל הפחד מהרגשות.  
היא ברחה. ברחה מעצמה, מאדם ומאהבה שלא רצתה לחוות.
היא, נפשה פרפרית הייתה ואת צערה שכחה עד מהרה. לעצמה חזרה ואת
אנת פגשה. ימים רבים היו אוהבים וגם הוא באהבתו הודה. היא,
כרגיל, אותו דחתה וללכת עמדה כאשר ברגע האחרון הסתובבה ובמקום
אהובה, דמות תמירה של אל ראתה.
היה זה אנתרוס, האל השומר על האהבה ומעניש את אלה שפוגעים בה.
כדי לדבר, הוא לקח נשימה וסוליטאס ידעה מייד שנענשה.
וזה דברו: "את שפגעת ברגשות אוהבים רבים לא אחראית לפחד, אך
מעשייך ריסקו את ליבו של אדם. הוא נשבע להכחיד את האהבה, ולא
יוכל לחזור בו ממעשיו. את צריכה לרכוש מחדש את אהבתו, וכך
תתבטל השפעת נדרו. לפני כן את תילמדי, את מה שאחר כך תלמדי.
וכדי ללמוד, את צריכה להשתנות.
אופי וגזרה הם עד הקבורה, ולכן תמשיכי להיוולד עד שתהיי לעצמך
זרה גמורה."

מאות שנים רבות עברינו,
וכאן הגענו להתרחשות סיפורינו
שבו אדם, ככל האדם חי ברוגע למראית עין אך את משימתו לא נטש
עדיין והיה נודד בעולם בחיפוש אחר אהבות לארוב, ולבבות לגנוב.
וכך, בעיר לרידה פגש את סולידד.
שיער שחור, עור צחור. שמלה בגוונים, מכוסה בצללים. עיניים
יוקדות, כאש בצבע ירוק.
הוא הסתובב, וכמעט התעלף. מולו הוא ראה את סוליטאס שעזבה,
וכאשר התבהרה ראייתו ידע מהי מטרתו.
התקרב ופתח בשיחה קלילה, קצת פלרטוט ובסופה הזמנה ליציאה
שנענתה בהסכמה. הפעם, הבדידות לא התנגדה לחברה.
מאז, ערבים רבים בילו יחד, ערבים ולילות וימים ללא פחד. הוא לא
פחד יותר מכאב, כי כבר לא היה לו לב, והיא בטחה בו כבטוח בחורה
בחברה, כי לא ידעה מי הוא היה.
ימים לא רבים זה היה, כי אדם מעולם לא שכח את המשימה - להשיג
נקמה ולשבור את ליבה.
סולידד הייתה תמימה במקצת, ובקסמי הנאה נפלה כמעט מיד. כעבור
זמן מה שהיו יחדיו שמע אותה אומרת את המשפט הנשגב.
"אני אוהבת אותך, בכל מאודי. האם תישאר איתי לתמיד?"
"האם תתני לי את לבך, ולא משנה מה יקרה? מוכנה את לאהוב רק
אותי כל זמן שתחיי?"
עיניים בעיניים הם מסתכלים, ושפתיים נפגשות לרגעים ספורים.
כשחשבה סולידד שמצאה את אהבתה, חשב אדם שנקמתו קרבה.  
"כן." וכמו נתלתה המילה משפתיה, נחרטה לנצח בלב שומעיה. זה
הרגע לפעול, אמרה לאדם תחושתו.
"סולידד, אני לא אוהב אותך." אמר בהקלה והכין כדור בדולח,
לאסיפה.
הדמעות זלגו על הפנים, והפכו ליהלומים, כי הדבר הכי יקר בעולם,
הן דמעות של לב שנשבר לראשונה.
יהלום אחר יהלום נלקטו לתוך הבדולח, ושם יהיו לכודות בעל כורח.
זה היה סופה של סולידד, שאת ליבה איבדה בידי הורג האהבה.

כזו משיכה מעולם לא הרגישה, היא הייתה כה חזקה
הדבר הכי אמיתי שידעה בעולם מאז שנולדה
מחדש כל פעם, וכך - הגיעה ליעדה.
המשיכה סוליטאס בדרך שלפיה, או שעליי להגיד מריה, הייתה בדרכה
לעיירה שבה חשבה למצוא מנוחה.
שם בוודאי אדם שוכן, ובחשבה כך נזכרה בדברי האל: "שלושה ימים
יהיו לך, וזה כל שיתנו לך. מרגע הפגישה, עד לנשיקת האהבה
הראשונה. אם לא תצליחי גם הפעם לאהוב, ללא שלווה תמשיך נשמתך
בעולם לנדוד."
כך וכך הגיעה ללרידה, ושם, כמו כולם שמעה, על סולידד המסכנה
שליבה נשבר בקרבה והמסרבת להכיר יותר באהבה. מקור כאבה היה לא
ידוע ומריה הלכה לבקר את בעלת הלב הפגוע.
ממנה שמעה את כל הרצוי, ובכשרונה הוציאה אף את השם השנוא. עתה,
הייתה צריכה לבצע את משימתה. לב העולם היה מוטל על כתפיה, ואם
היו יודעים, איש לא היה מזלזל במעשיה.  

עתה, ששלמה נקמתו
רצה לחזור בו אדם משבועתו
הוא את חלקו עשה, ואף בנקמתו האישית זכה. אך ככל שעבר הזמן,
גילה שאינו מוצא שלווה. קורבנות חדשים היה צריך ללכוד כדי
לשמור על השאר בכבוד.
לכן שמח ביותר, כמעט הריע כשעל סף ביתו התייצבה מריה. כה שונה
מסולידד הקודמת, כה לא מוכרת.
היא נכנסה, חייכה ומשהו בעיניה אמר לו "היא בשבילך!"
עבר יום, והם הכירו. עברו יומיים והיא את השטח הכשירה. ביום
השלישי, ראתה בעיניו שאינו מתכוון לשבור את ליבה. רצתה לשאול
אותו מה קרה, אך מטרתה מאוד הגבילה אותה.
ובכל זאת... תמיד הייתה טובה בלהוציא סודות.
ואדם נפתח, סיפר לה הכל: איך נשבר ליבו. שאח"כ חיפש נקמה
וסולידד הייתה המטרה. כמובן, שלא סיפר על שהוא אינו ככל האדם.
המשיך ואמר שעכשיו רוצה שלווה, וחבל שאינו יכול להרגיש אהבה.
הוא הסתכל בה חזק, היא הייתה כה שונה... שיער זהוב ועין תכולה.
עור שזוף, בגד בצבע תפוז.
ועדיין, לא יכול היה שלא להרגיש, שהכיר אותה הרבה לפני יום
שלישי. שהכיר ואהב, עד כמה שזה משונה נשמע, אבל אין להתווכח עם
הרגשה.
לאט לאט התקרב אליה, מתוך סקרנות, לבדוק. וכשנגעו שפתיו בשפתיה
קיבל את הידיעה בשוק!
כי איך יכול להיות שהיא כאן, שוב לפניו? היא רוצה להפוך הכל
מחדש על פניו!
ונרגע, כי ללא לב מה כבר יכול להישבר?
אז בשקט, שמע אותה אומרת: "אני אוהבת אותך, אני מצטערת."
"אני, גם אם אכחיש, תמיד ידעת מה אני מרגיש. אך הרגש לא קיים
עוד בי, מאז שנשבר לבי."
אך היה זה לב חדש, שבזכות אהבה ישנה נוצר. ודמעת יהלום שזלגה
על חזהו מלחייה, העניקה לו מחדש יכולת אהבה.

וכך, חיו הם באושר ובעושר עד עצם היום הזה
- הלא הסיום צריך להיות כזה?
שכן הם חיים ואוהבים
ונכון הדבר שעד הגג מאושרים
אך כל שאפשר הוא לאחל להם שיבה טובה
כי נשמות שמצאו שלווה,
לא ייוולדו עוד מחדש
אלא יעברו לעולם הבא. . .