יום שבת, שבת גשום,
הגשם נסחף עם הגשם הפרטי שלי,
גשם הדמעות.
יורדות הן הטיפות,
זולגות הן הדמעות,
למטה,
מטה...
ואני נופלת,
נופלת איתן,
ונעלמת לה תחושת הזמן.
ושוב ענן פוגש ענן,
והגשם יורד,
מנקה את גופי,
ונסחף עם הגשם,
הגשם האישי שלי,
גשם הדמים.
הטיפות יורדות,
הדם נוטף,
והאיש עם הכיפה, בסדין לבן אותי עוטף.
ושוב, אני נופלת,
נופלת איתן, למטה,
מטה...
לתוך בור באדמה.
ורע שם, וחנוק,
והכל כל כך חשוך,
ושקט, דממה, פחד,
רוח אלוהים מרחפת על פניי,
והדמעות כבר לא זולגות,
והדם כבר לא נוטף,
והגשם עוד יורד,
נסחף עם הגשם,
האישי, הפרטי, האינטימי שלי.
גשם התולעים,
והן זזות לאט, לאט...
גומרות אותי,
מכרסמות בי,
אוכלות את מה שעוד נותר,
וזהו עכשיו באמת,
הכל נגמר!