עמדתי ושלבתי ידיים, שנאתי לשלב ידיים, אבל היתי מוכרחה להניח
את הידיים שלי איפשהו ולא היו לי כיסים.
הבטתי על האנשים סביבי, על הבעת פניהם, הם נראו מהורהרים
ועצובים.
נזכרתי שקראתי איפשהו שאנשים סגורים משלבים ידיים אז מייד
הנחתי אותם על מותני והרגשתי לא נוח.
רגליי כאבו מהעמידה הממושכת והאנשים שעמדו מולי כמעט מעכו
אותי, כולם עמדו קרוב אחד לשני רציתי שיתנו לי מרחב, הרגשתי
חנוקה.
נעלי העקב שנעלתי לחצו על כפות רגליי והרגשתי שכולי מדממת
ושבעוד דק' ספורות הדם ייצא וישטוף את האדמה הרכה. שוב שלבתי
ידיים.
פתאום נזכרתי ביעל ואיך שצעקתי עליה, גם היא צעקה עליי אבל
היתי אכזרית, נדמה לי שאפילו קיללתי אותה, לרגע חשבתי שמייד
כשאחזור הביתה אלך לחדרה, אתנצל ואחבק אותה, אבל נזכרתי שלא
אוכל.
הבטתי מטה וראיתי קן נמלים ושיירת נמלים מעמיסות עליהן גרגירי
חול, הן היו כ"כ קטנות ופסעו לאט לאט.
יעל תמיד נוהגת להביט בהן, לעקוב אחרי דרכן, פעם אחת היא דרכה
על נמלה בטעות ובכתה שבוע, אימא אמרה לה שהנשמה שלה עברה לנמלה
אחרת והיא בטח מאושרת יותר.
הרמתי את ראשי והבטתי מולי, שחזרתי במוחי את הריב עם יעל
ורציתי כ"כ להחזיר את הגלגל אחורה, אילו היתה לי מכונת זמן...,
למה צעקתי עליה בכלל?,
קיללתי את עצמי בליבי, אני שונאת כשאני רבה איתה כי אח"כ זה
מטריד אותי במשך כל היום ואני מתחרטת על זה.
אבל היום, לא נוכל להתפייס כמו בכל פעם, לא אוכל לדפוק על דלת
חדרה ולומר: "סליחה, היתי טיפשה, תסלחי לי?", והיא תשב במיטתה
ותצייר כרגיל, תחיך לעברי ותאמר: "זה בסדר" ונתחבק שוב. לא
נוכל להתחבק לעולם.
כי היא שוכבת כאן, מתחת לאבן הגדולה הזאת, ואני לא אראה את
חיוכה לעולם.
למה נפרדתי ממנה בצורה כזו, בריב טיפשי?!?!, ולמה היא הלכה
מכאן, וממני?
למה אני עומדת כאן ?
יעל, איפה את?, אני לא יכולה לקלוט שאת לא פה...
תעני לי, אני קוראת לך כ"כ הרבה ואת שותקת.
למה הלכת בלי להיפרד?