היא התגעגעה לאמה, למרות שהיתה קרובה הרגישה שהמרחק בניהן גדול
כ"כ.
בכל פעם שהיתה מרגישה געגועים היתה מביטה בתמונה.
הן היו שתיהן מחובקות ביום הולדתה. את הזר שהיה מנוח על ראשה
אימה הכינה.
היא נזכרה בהתרגשות בריח של העוגה ובאהבה שחשה.
ועכשיו, הרגישה את המרחק עצום והגעגוע שלא הרפה.
היא לא יכלה להצביע על נק' זמן ספציפית שממנה הכל השתנה, אולי
מגיל ההתבגרות, כשהחלה לאבד את התמימות שמלאה אותה כ"כ, החלה
להבין ששום דבר אינו מושלם, במיוחד לא היא עצמה ובטח שלא אמה.
כשהיתה  ילדה היתה בטוחה שאת הכל אמה יכולה לתקן עם נשיקה,
חיבוק ומעט מילים מנחמות, אך כשהתבגרה החלה להבין את משמעות
החיים האמיתיים ולהבין שהעולם הגדול קשה, מפחיד ומאיים מאוד
ואין הרבה פתרונות שאמה יכולה להציע.
לעיתים הרהרה באהבתה כלפיה ושאלה את עצמה מדוע ילדה אותה, האם
משום איומיי החברה שמכריחה להמשיך את תהליך קיום המין האנושי
או מפני שבאמת רצתה ילדה ולהעניק לה אהבה.
לפעמים כעסה עליה, על כך שהיתה אגואיסטית והביאה אותה לעולם
מבלי לשאול אם זה מתאים לה.
היא ידעה שזה אבסורד.
לעיתים חשה זעם רב.

היא הביטה בחלון וראתה ילדים משחקים תופסת. היא נזכרה בבתה
ובחבורות שמלאו את גופה  יום יום לאחר משחקי התופסת.
היא נזכרה בשערה הפרוע, בפניה, ובחיוכה. "היה כיף, אבל קצת
כואב לי".., נזכרה במלותיה.
היא קרבה אליה, ונשקה לה, שריטה אחר שריטה, מכה אחר מכה.
"עבר?"  שאלה.
"כן, בטח, כאילו לא היה" חייכה ורצה לה.
ועכשיו החבורות שלה היו עמוקות וכואבות כ"כ ששום נשיקה שתנשק
לא תוכל להעלים את הכאב וזה כאב לה.
היא הרגישה שנכשלה בתפקידה.
כמו פרפר שמנסה לעוף ולא מצליח. והיא לא הצליחה לגרום לה לעוף.