היא הביטה בחלון וראתה ילדים משחקים תופסת. היא נזכרה בבתה
ובחבורות שמלאו את גופה יום יום לאחר משחקי התופסת.
היא נזכרה בשערה הפרוע, בפניה, ובחיוכה. "היה כיף, אבל קצת
כואב לי".., נזכרה במלותיה.
היא קרבה אליה, ונשקה לה, שריטה אחר שריטה, מכה אחר מכה.
"עבר?" שאלה.
"כן, בטח, כאילו לא היה" חייכה ורצה לה.
ועכשיו החבורות שלה היו עמוקות וכואבות כ"כ ששום נשיקה שתנשק
לא תוכל להעלים את הכאב וזה כאב לה.
היא הרגישה שנכשלה בתפקידה.
כמו פרפר שמנסה לעוף ולא מצליח. והיא לא הצליחה לגרום לה לעוף.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.