הצלחתי לטרוף אותך,
להביא אותך אלי,
בפעם השנייה.
לא שכבנו.
רק התנשקנו, התחבקנו ודיברנו.
גיליתי אותך מחדש,
ממש כמו אז.
תמיד הרגשתי שבשבילך אני משחק,
כשאתה רוצה אתה מושך,
ומרחיק, כשלא מתחשק.
הפעם, משכת
וידעת איך.
"אני אף פעם לא אצא איתך.
מה לעשות?! אני מאילת!
אבל אם הייתי גר לידך,
את הראשונה שהייתי יוצא איתה"
פתאום, הרגשתי שאני מסוגלת להיות שלך,
הרי אהבה מנצחת הכל, לא?!
זו רק אשליה.

אני לא רוצה לדבר
לא רוצה לבכות
לא מצליחה לישון,
רוצה רק אותך.
וזה רע לי,
רע לשנינו,
"אני מרגיש שאני פוגע בך,
אני לא אוהב לפגוע באנשים".
אני לא יכולה להמשיך בחיי.
אתה משהו בלתי מושג,
משהו שלוחץ בלב,
משהו אוהב.
שום דבר לא משתווה לך,
אפילו לא אני, איזה אבסורד!

פעם ראשונה שאני שונאת את האהבה.
פעם ראשונה, שאין לי תקווה.
אין לי כח להתאמץ.
כנראה שזו התמונה שצויירה לנו.

אבל ילד שלי,
אני מקווה שניפגש פעם,
איפשהו למעלה,
או פה למטה.
ואז הכאב בטן שלי,
יהפוך מצורם לנעים.
החיוך המדומה יהפוך
לאמיתי.
אז, אני באמת יהיה שמחה
ואני יפסיק לבזב עלייך דיו,
ולכתוב עלייך שירי אהבה.

נסיך שלי,
תשתדל להשאיר לי מקום בלב שלך,
תמיד.
גם אם הפגישה הבאה שלנו תהייה מאוחרת מדי,
כדיי לממש אהבה.