תמיד האמנתי שהעיניים הן באמת הראי לנשמה, ושמבטים זה דבר נורא
חזק. ותמיד כשהייתי מביטה בו הייתה עוטפת אותי מן תוגה כזו,
ולא בגלל שהוא עשה משהו או בגלל כל סיבה לגיטימית אחרת, אלא
פשוט בגלל שהוא כ"כ יפה וטהור ונקי מכל רפש העולם הזה, שהלב
פשוט עולה על גדותיו ולא יכול עוד.
והטראגיות בלב שמשתוקק, כבול נכון יותר יהיה לומר, לגבר שלעולם
לא יהיה שלי ולו לשנייה, בזמן שלידי נמצא גבר מתחשב ומבין
ומקסים שאני לא מצליחה להביא את עצמי לידי התאהבות בו, אני
חושבת שזה מה ששבר אותי סופית.
אולי הוא אהב אותי באמת ואולי לא, זאת ככל הנראה לא אדע לעולם
כי לא נתתי לו להראות לי. אבל אני יודעת בוודאות, שגם אם אהבתי
אותו ולו לרגע,
די לי בכך.