אתה עובר מולה ברחוב לפחות פעמיים ביום, היא נראית כמו מישהי
שהיית רוצה להכיר היום, לא כמו סיגל או רווית, שלומית או נטע,
היא אחרת יש לה פנים של ילדה וחיוך שממיס אותך ברגע. אתה תמיד
רצית לדעת לפחות איך קוראים לה איפה היא גרה או מה היא תמיד
שרה. יש בה מימד אחר של יופי שבולע, שלא משאיר אחריו ספקות רק
הרס ופגע. עד שיום אחד היא שמה לב אליך, מחייכת קצת ואחר כך
שוכחת. ואתה כבר באותו הרגע יודע, איך היא נראית בבוקר ואיך
היא בוכה כשמישהו בה נוגע, אתה דימיינת אתכם ביחד בכל מקום
אפשרי, רוצה אותה רק לעצמך ולתמיד. יש ימים שנדמה שמעבר לסיבוב
היא לא תופיע, שמישהו תבע אותה לעצמו ואתה לבד תישאר ערום
ופגיע. ושבוע שעבר ללא מראה פניה הספיק לך כדי לכתוב לה מכתב
שלליבה מקוה לנגוע
ואחרי יומיים נוספים של חוסר אתה כבר לא נושם מהכאב המייסר
וכשהיא שבה ללכת ברחוב כמו תמיד אתה מיד ניגש אליה ומקווה,
המאוהב המתמיד. אבל היא לא רוצה איתך לחיות לנצח היא לא רוצה
שתבטיח לה את הירח היא רק רוצה שתבין אותה ותלך כי אותה אליה
יש מי שמחייך וזה לא אתה אלא אחר גבוה כזה וגם יפה שאותו אתה
מן הסתם שונא. אתה לשווא מקווה שיפרדו היום ושתבוא אליך מתוך
הייאוש תבכה על הכתף שלך שתתקן את המיחוש. אז שוב אתה בבוקר קם
לוקח כדור ואת האקדח גם ודופק לו למניאק שני יריות בראש כי
אותה אתה רוצה לדרוש.