הולוגרמה של שלולית

כשהיא רואה את השלולית היא נעצרת לשבריר שניה. על פניה עולה
הבעת פחד.  היא עוקפת אותה דרך השדה ומקצרת ישר אל הכרם, אל
מקומה הקבוע. משתרעת שם בין העשבים והסביונים שזה אך  בצבצו.
בעדשה הטלסקופית נדמה לי שאני רואה עונג, על פניה. זו הבעה
שכבר הבחנתי בה קודם לכן, שמופיעה אצלה רק בשכבה שם. בדרך כלל
פניה מרים וקשים. קליק.

אני מצלם אותה בלי ידיעתה כבר חודש ימים. אני לומד את מיומנות
הצילום. זה כמו ללמוד כל מיומנות, צריך להתרכז, להתאמן. כמו
ללמוד שפה או רכיבה על אפנים. בינתיים אני עדיין מתבלבל, נופל.
אבל אני אופטימי. הצילום אינו אלה כתמים שהמצלם ואחר כך הצופה
נותנים  להם את  המשמעות. ההבדל בין זיוף לאמת הוא דק.

מכספי פיצויי הפיטורים שקבלתי  מ 30 שנות נהיגת משאית בתנובה
קניתי את  המצלמה  ומעבדת צילום. אני מגשים חלום.

אהבתי את התנועה, ההגעה למחוזות ואנשים חדשים. אבל בסוף הכל
נראה אותו דבר. שטחי. בלי סוף. בהמתנות להעמסה הייתי קורא.
המון.  פילוסופיה בעקר.

הספר שעשה לי את המהפך היה ספר שעסק בכאב כשיטת ריפוי והגעה
לאושר. הספר הושאר אצלי במשאית על ידי  אשה שאספתי ליד עין
גדי. היא עמדה עם תרמיל ושק שינה. רק אחרי שעלתה נגלה לי גילה,
שהיה כגילי.  היה לה חיוך  כובש. כל הדרך שוחחנו. היא אמרה לי,
בחיוך, שהיא הולכת לחפש את הכאב שלה. שאלתי אותה אם היא בקטע
של הכאבות. היא צחקה ואמרה שהיא מתכוונת לכאב אחר, בדידות,
נטישה, כאב של הלב.  אמרתי לה, איתי את לא תהיי בודדה ולא
נטושה מותק. היא אמרה  טוב, אני לא אגיד לך מה שאני חושבת.
"מה, מה את חושבת, 1000 ש"ח למחשבה שלך".  
"אגיד לך בחינם. אתה פחדן".  
קצת אחרי חצבה היא אמרה פתאום "פה, פה תעצור, עכשיו!"  וקפצה
מהמשאית והלכה מהר עם החפצים שלה לכיוון המדבר. צעקתי אחריה,
"רגע, רגע, ככה הולכים?"  היא נפנפה ואפילו לא הסתובבה. אחרי
דקה כבר לא ראיתי אותה.  אחד הטרמפים המוזרים שהיו לי.

על כל פנים הספר נשאר ממנה.  בנמל, באילת, כשחיכיתי להעמסה
קראתי.  להגיע אל האושר  דרך הכאב ? איזו שטות. אני לא מוכן
שיכאיבו לי. אפילו זריקות אני לא לוקח. האם אני אדם לא מאושר?
הנה מחשבה פילוסופית שלי, אם אתם רוצים לשמוע. יש לי מין
תיאורית קונספירציה. יש מישהו שמרוויח מכל זה, אפילו לא משלם
לקופירייטרים שהמציאו את המושגים הגאוניים, "אושר" "אהבה"  
ו"אלוהים", ואת המשחק הזה שבני האדם כל כך חושבים שהוא האמיתי,
של לחפש אותם תמיד וכשחושבים שמוצאים אז מיד מגיעה המחשבה
המתעתעת, האם זה זה או  לא זה ועד  שחושבים אותה אופס, נעלם!

עד כאן המחשבות הפילוסופיות. אני מסתפק ברגשות  פשוטים: רעב,
שובע, נוחות, סיפוק, שמחה, כעס.
מה פתאום פחדן?   נגעה בנקודה רגישה הממזרה.

אחרי זה אני גרמתי לכך שיעיפו אותי. אני  בן 50, גר במושב שבו
נולדתי, בבית קטן ליד הורי הקשישים. אני גרוש ואב לילדה
בלונדינית. כבר לא ממש ילדה,  שאני פוגש  פעם בשנה, בקושי. היא
גרה עם גרושתי באוסטרליה.

לקראת חג החמישים וחמש של המושב החלטתי להציג  תערוכה. התערוכה
הראשונה שלי.

אני מחפש חומרים.  שאריות מתחילת הישוב, זקנים, מבנים ראשונים.
משוטט.  מגיע לכפר הערבי הנטוש שעל חורבותיו העשנות התישבו
המיסדים, קצרו את שדות הדורה שהותירו הבורחים, נהנו מביצי
התרנגולות שנותרו בחצרות, שקמו חלק מבתי אבן הגזית השחורה,
הוסיפו גג מפח במקום גג הבוץ וגרו שם בשנים הראשונות  עד שבנו
את הנקודה החדשה.

אני יודע איפה היה הבית של הורי, היכן עמדה המיטה היכן עמד
ארגז העץ שהיה ארון, ועליו העששית וג'רת המים. כאן  נוצרתי.

עברו כשבועיים עד שגילו אותה המיסדים, בשעת בוקר מוקדמת, חוזרת
מהמעין עם פח מים. היא שמטה אותו וברחה.  ככה גילו שיש שם
מעין. נעמדה בפתח הבית שלה עם סכין שבריה, חושפת שיניים כחיה.
מבפנים נשמעה פעיה של תינוקות. ניסו לשוחח איתה . הניחו לה
מזון, חלב, בגדים. לקחה. הסיקו שבודאי הייתה כבדה מידי, או
בזמן לידה, כשברחו אנשי הכפר והיא נותרה מאחור.
אחר כך בא חורף קשה. יום אחד היא הגיחה ביללה מבעד לערפל.
בידיה  עטופים שני גושים. האחות אמרה שהם צריכים להגיע לבית
החולים בדחיפות. לא הייתה דרך לעבור את הואדי המוצף ולא יכלו
להביא רופא. היא ישבה ובכתה במירפאה המאולתרת בבית המוכתר.
מידי פעם לקחה את אחד התינוקות המעולפים  וניסתה להניק, מיבבת
מכאבי הגודש ומצער. באותו יום  הם מתו. קוראים לה איסמהה.

הזקנה גרה לבד בבית שלה. ניזונה מגן  ירק קטן, כמה תרנגולות
ערביות, עז. בימים יפים נוהגת ללכת בשעות הצהרים אל חלקת הכרם
הקטנה, במרחק של כרבע שעה הליכה, על מדרון הגבעה. מן הסתם הכרם
של משפחתה. מטפלת בצמחים ואז נשכבת  על האדמה ונחה כשעה,
וחוזרת אל ביתה.  
בגלל שלא רואים לנכון במושב לעבד שטח קטן זה, על המדרון הטרשי,
ובגלל ההומניות,  השאירו לה את הכרם שלה.  

נוף ילדותי כולל את ההר מנגד, את העמק עם השדות והמטעים שלנו,
הכפר הערבי הנטוש שקוראים לו הכפר,  ואת המשוגעת. אלה האלמנטים
שאני רוצה לשלב בתערוכה.

ככל שאני מצלם יותר אני מגלה שאני מתמקד בעקר בה.

אני יורד לכפר. עוצר בדרך ליד המשטח הבוהק של השלולית. למה היא
עקפה אותה? עומק השלולית כ 20 סנטימטר. משתקפים בה השמיים עם
מעט עננים.  אני משתופף ומתכופף ורואה את פני שלי, כהים
ושמוטים. לפתע אני רואה להקה גדולה של  עופות שחורים.  הם
צוללים  עמוק עמוק, במהירות, כדגים, ואז מתרוממים ונוסקים
ויוצאים אל האוויר בנטפים של אור לבן ותכלת והופכים ללהקת ענק
שחורה של קורמורנים שעוברת מעלי ברחש כנפיים. אני מתעשת ומספיק
לצלם.

אני יושב על אבן ליד ביתה  וממתין. לקראת חושך היא מגיעה. היא
מנפנפת בידה וצועקת,  נכנסת בזריזות לחצר ולא מזמינה אותי
פנימה. לפתע אני שומע קול צעדים  ורואה באור הקלוש שתי דמויות
מתקרבות לעברי בצעדה נמרצת, חיילית. אני מחפש משהו לאחוז, להגן
על עצמי ומוצא אבן חדה.  הם חולפים לידי. נראים אחים. מביטים
בי במבט אדיש וקר וממשיכים  בדרכם עד שנעלמים.  פחד עצום לופת
את חזי. לרגע אני חש מה מסתתר בבתי האבן שניטשו בבהלה לפני
חמישים וחמש שנה.

אני חוזר לביתי מדוכדך. אני מבזבז אנרגיה לשווא. התערוכה צריכה
להיות מוצגת בעוד חודש. עלי לתכנן מה אני רוצה ואני  לא רואה
את זה. אני יודע שזה שם. עלי להביט הרבה זמן עד שתצטלל לי
אמירה. אני תולה את עשרות הצילומים ומביט בהם. הרבה צילומים של
המשוגעת. מטפלת בגינתה, חולבת את העז, אוספת ביצים, כורעת
ומשתינה, סוחבת פח מים. מה אני רוצה ממנה? למה אני נמשך אליה
כל כך?  אני יודע  שהדרך חכמה מההולך בה,  אך זו נראתה לי  דרך
חסומה, ללא מוצא.

אני הולך לישון  עייף ועצבני ובבוקר אני מתעורר עייף ועצבני.
כאב ראש נוראי מצמית אותי למיטה. אני קם ללכת לשירותים ומתעורר
על הרצפה הקרה. התעלפתי.  ראשי רותח וגווי רועד בצמרמורת. אני
גורר את עצמי למיטה ונשאר בה כל היום, נרדם ומתעורר חליפות.

חלום:
אני  חושש שהמשטרה תגלה שרצחתי 4 אנשים, בפרשיית רצח ושוד
שקרתה  מזמן. אני  לא בטוח אם  רצחתי או שאני חשוד בגלל
שהראיות מצביעות עלי ויהיה קשה מאד להוכיח שזה לא אני.
אני חושב שאני צריך לברוח מהארץ לפני שיהיה מאוחר מידי ואולי
כבר מאוחר מידי. אני רואה בטלוויזיה שהמשטרה עצרה את אשתי
ובתי. בתי  מצולמת בקלוז אפ כשמעלים אותה לניידת. היא בוכה.
יש לה תחבושת על הראש כמו לואן גוך. אני  מתלבט בין הבהלה
לברוח מהר לבין הידיעה שיש סיכוי שבכלל לא יגלו אותי ושבעצם זה
לא אני בכלל.


כשאני מתאושש לפנות ערב אני שותה כוס תה ואוכל קלי ומבין  מה
עלי לעשות.

למחרת אני אורז תרמיל עם מעט בגדים ומזון, לוקח ג'ריקן מים, שק
שינה, חפצים שונים ואת המצלמה ויורד אל הכפר. אני משקם את הבית
שבו גרו הורי. שלמעשה אינו אלא חדר. אני  בונה ומחזק את הקירות
שהתמוטטו באמצעות אבנים ובעיסה של עפר וקש. מארגן גג משאריות
של פח, מסדר לי פינת בישול קטנה מחוץ לבית. כל הבוקר אני עמל.
לקראת צהרים אני אוכל ארוחה פשוטה של אורז וירקות ואז  פוסע אל
עץ אלה שנמצא במרחק מה מהכפר ונח שם כשעה. אחר כך אני חוזר אל
הכפר, מארגן לי ארוחת ערב קלה, מסדר את החצר והולך לישון.
בלילה אני נעקץ מיתושים, אני כמעט לא ישן. בבוקר אני קם עם
הזריחה. מביא מים מהמעין ומתחיל לארגן גן ירק. עודר וזורע
ומשקה מהמים שהבאתי. בצהרים אני מכין ארוחה קלה, שכוללת טונה
ירקות ולחם  והולך לנוח מתחת לעץ האלה שלי.  
כעבור שלושה ימים עוברת המשוגעת לידי בבוקר, מסתכלת ומסתלקת.
למחרת אני מוצא  ירקות טריים ליד הבית.  אני נהנה מאד משעת
המנוחה מתחת לעץ האלה. אני נרדם שם ובחלומותי מופיעים תמיד בני
משפחתי: אבי, אמי, גרושתי ובתי.

כעבור שבועיים אני חוזר לביתי, מלוכלך ומסריח, ויודע מה אעשה.

לתערוכה אני קורא "איסמהה, הולגרמה של שלולית". בכל תמונה
רואים אותי, עירום לגמרי, ועלי תמונה כלשהי של איסמהה משולבת
עם תמונות של ארבעת בני משפחתי.

במושב לא אוהבים את התערוכה.  נבוכים מהעירום שלי. אומרים,
"נו, נו, אתה אומן אנחנו לא מבינים אותך".  
התערוכה משובחת על ידי מבקרי אומנות ומוצגת בגלרית הקבוץ.
בערב הפתיחה נדמה לי שאני רואה אותה, את הטרמפיסטית. פעם היא
לובשת שמלה לבנה רחבה וסרט בשיערה ופעם היא לובשת בגד מחויט
ושיערה אסוף, ופעם היא בג'ינס מגפיים ומעיל עור ובידה קסדה של
אופנוע. בסוף הערב אני  מחכה עד אחרון ההולכים ועוד עשר דקות
ואז נוסע לבד הביתה. כל הדרך הארוכה הביתה אני בטוח שאראה אותה
מחכה לטרמפ בכביש.  מה שכמובן לא קורה.
כואב לי.
אני לא רוצה להסתכל על הכאב הזה. אני נזכר במה שהיא אמרה לי.
אני מסתכל. זה כמו שלולית, עמוק ומלא השתקפויות ומגיחות ממנו
ציפורים שחורות.