את תקציר יומו של החתול המצוי ניתן לכתוב במספר מועט מאוד של
מילים, כיוון שכדורי הפרווה שלנו הם בסה"כ יצורים פשוטים למדי.
בתור אחד שאוהב לעזור לחתול שלו בתחבורה (לסחוב את הכרית
האפורה הזו בכל רחבי הבית) אני שומע לעתים קרובות את המשפטים
הבאים מאמי והם כבר מסבירים הכל. "אל תיגע בה, היא רוצה
לאכול", "אל תיגע בה, היא הרגע אכלה", "אל תיגע בה, היא רוצה
לישון", "אל תיגע בה, היא ישנה". מובן מאליו שאם הייתי מקשיב
לאותם קולות, פשוט לא הייתה לי גישה לחתולה אף פעם, שכן כל
שעושה אותו צאצא משופם של האריות הוא לישון ולאכול, 24 שעות
ביממת חתול.
אולם, מעבר למורכבות המדהימה בהעדרה של חייו של החתול, לא קיים
בחתול הצורך לזוז, בכלל. אמנם אני זוכר איך בצעירותה של כובע
הפרווה שלי נהגנו להתאמן בריצה בין קירות הבית ומחוצה לו, אך
המצב השתנה בהדרגה, והיום כדי להזיז את מגנט האבק הזה צריך
למצוא תירוץ ממש ממש טוב (פן מודלק הוא תירוץ לא רע בכלל הגורם
למנוסה). וכאן נשאלת השאלה, מדוע החתול, שהוא בעיקרו טורף חסר
רחמים, מתרווח לו בבית כאילו הוא חפץ דומם?
- התשובה יכולה להפתיע, אבל היא מסתמכת על אקסיומה 1 (החתול
הוא חיית טרף). אחד העקרונות החשובים בתורת הטורפים הוא היכולת
להיות רואה ובלתי נראה, והנייחות משמשת כאמצעי הסוואה מדרגה
"אא". הרי מספר משפטים שנאמרו על ידי אורחים בביתי, ובכולם
משמשת החתולה כנושא (לא תחבירי): "מאיפה השגתם כובע פרווה כל
כך יפה?", "למה שמתם את נוצת האבק שלכם שם למעלה?", "מה זה?
כרית חדשה?", "אוי! לא זיהיתי את החתולה, חשבתי שזו כרית".
משפטים מהסוג הזה מפיו של טרף פוטנציאלי רק מדגימים ומוכיחים
את נכונות דרכו של הטורף השעיר שלנו.
- סיבה נוספת קשורה לקושי בהשגת הצרכים הבסיסיים של החתול. הרי
מובן שדיירי הבית האנושיים יעשו כל שביכולתם כדי להקל על חייו
הקשים של החתול, יספקו את האוכל מיד עם צעקת ה"מיאו" הקטנה
ביותר. אי לכך, לחתול פשוט אין שום סיבה להתאמץ ולזוז ממקומו.
כל פעם שהוא רוצה לאכול, הוא פשוט מזעיק את בני האדם והאוכל
מוגש לו מיידית לתוך הצלוחית ללא שאלות מיותרות.