אני כבר יודעת מה אהיה כשאגדל. כשאהיה גדולה אהיה מכונת
תפירה.
תמיד אמרו לי שאני דומה לאחת. אפילו סתם, כשהלכתי לתומי ברחוב
בימים סגריריים אנשים צעקו לי מרחוק "היי, את דומה למכונת
תפירה!"
הם לא אמרו את זה סתם בשביל להתחנף אליי או בשביל לפגוע. הם
אמרו את זה כי בימים סגריריים הדמיון ביני ובין המכונה הזאת
היה באמת מפחיד.
לסבא שלי יש חנות של מכונות תפירה עתיקות ויקרות, מהמאה שעברה.
פעם זה היה עסק רציני אבל עכשיו אין לו אפילו לקוח אחד. זה הפך
לתחביב, והחנות הפכה למן בית שני בשבילו. הוא מאד קשור אליה.
אני תוהה אם כשאהיה גדולה אהיה מספיק יפה ומסוגננת, ואתאים
לעיצוב של מכונות התפירה בחנות של סבא.
כי אם באמת אהיה מוצלחת אני מקווה שיקח אותי לחנות שלו וישים
אותי שם על מדף עץ בין כל שאר המכונות, כך שלא ארגיש חריגה
יותר.
ואז אם יהיה לי מספיק אומץ אני אשאל אותן אם גם הן היו פעם סתם
ילדות רגילות. אני חושבת שהתשובה שלהן תהיה שלילית.
בעצם, אני חושבת שהן בכלל לא יענו.
אחרי הכל, ממתי מכונות תפירה יודעות לדבר.