כשהתחלתי את כיתה י"ב הייתי דפוק לגמרי. לא שעכשיו אני בסדר,
בכל זאת בן אדם עם פוסטר של אדולף היטלר על הקיר אינו בדיוק
סמל השפיות, אבל בתחילת י"ב הייתי חולה במוח במצב קשה. הייתה
לי מעין משיכה לדברים המוזרים של החיים. הגדרתי את זה כך: כל
דבר שבנאדם נורמאלי מתרחק ממנו, אני עשיתי הכל כדי להתקרב
אליו.
רוצים דוגמא? ובכן, כאשר אדם נורמאלי פוגש בחתול דרוס הוא מעיף
בו מבט קצר ומתרחק. ומה עשיתי אני לכשנתקלתי בתופעת הטבע
העירונית הנפוצה? גירדתי אותו מהכביש עם הנעל, הרמתי אותו
וקברתי באזור נידח בחולות שאותו כיניתי בשם "אזור המוות".
הקבורה נעשתה לאור היום. הוצאת העצמות, לעומת זאת, נעשתה
באישון לילה. בדרך כלל חיכיתי כשלושה חודשים בין הקבירה
לחפירה. את הקברים סימנתי בעזרת קרשים שעליהם רשמתי עם טוש
שחור את תאריך הקבורה. שלושה חודשים הספיקו כדי להפוך חתול
לערמת עצמות. לאחר שטיפה קצרה בים (חיטוי?) מיינתי אותם. את
הגולגלות שמרתי בקופסת קרטון בחדרי, ואת שאר העצמות הנחתי
בערמה ליד אזור המוות.
אוקיי. אז קיבלתם מושג כלשהוא על כמה דפוק הייתי בתחילת י"ב.
ביום הראשון של כיתה י"ב התיישב לידי בחור שהיה יותר מופרע
ממני. ההפרעה הנפשית שלו הייתה דיכאון והתפרצויות של זעם.
הפרעה נפשית שונה מאוד מההפרעה שלי. אני לא הייתי מדוכא יותר
מידי, ובוודאי שלא היו לי התפרצויות זעם. את הזעם שלי ביטאתי
באופן רציף.
כבר מהיום הראשון הבחנתי בדיכאונו של הבחור. החלטתי לשים לעצמי
אתגר ולגרום לו להתאבד לפני סוף השנה. חיי אדם, כפי שבטח
הבנתם, לא היו בעלי חשיבות יתרה מבחינתי.
לא צריך היה להיות פסיכיאטר כדי להבחין בהתדרדרות מצבו הנפשי
של שכני לספסל הלימודים. כל יום זרעתי במוחו החולה שינאה
קיומית וכל מאורע שהתרחש, לטוב או לרע, ניצלתי כדי לדכא אותו.
בגאוניות שטנית הצלחתי, חודשיים בלבד מתחילת השנה, להביא את
הבחור לנסיון התאבדות ראשון. בליעת כדורים, מסתבר, אינה דרך
טובה לסיים את חייך. הוא שרד את נסיון ההתאבדות הפטתי שלו
ואפילו לא החסיר מעל לשני ימי לימודים.
את השבועות הבאים הקדשתי, מלבד לדיבורי הדיכאון הרגילים, גם
להסברים על שיטות התאבדות שונות. לימדתי אותו שאת ורידי הזרוע
עדיף לחתוך לאורך ולא לרוחב, כפי שנהוג בסרטים. ובכלל אם החלטת
על חתיכת ורידים עדיף לאזור מעט אומץ ולחתוך בחלק הפנימי של
הירך.
יום אחד כשדיברנו בהפסקה על כמה שהחיים מסריחים, הוא אמר לי
שהוא רוצה להתאבד באותו לילה, אבל חושש שאימו תציל אותו שוב.
בתור חבר טוב המלצתי לו על מקום מבודד שבו יוכל להתאבד להנאתו
בלי נוכחות מפריעה של אנשים אחרים. מקום שקט ונחמד.
באותו הלילה הגענו אל אזור המוות מצוידים באת חפירה וסכין
טובה. ציויתי עליו להתחיל לחפור באדמה. הסיבה שלא אני חפרתי
היתה להוסיף לדיכאונו. הרי אם אעשה בשבילו את שירות החפירה,
עוד עלולה לצוץ במוחו מחשבה שמחה על העובדה שיש לו חבר מסייע,
והוא עלול לחזור בו מהרצון להתאבד. הוא חפר באיטיות, כיאה לאדם
העומד לסיים את חייו. כשיצר בור מספיק גדול אמרתי לו לקפוץ
פנימה ולחתוך את עצמו במקומות שעליהם המלצתי בשבועות האחרונים.
הוא קפץ לבור עם הסכין בידו, התיישב בפנים וחתך כמו גדול את
זרועו השמאלית.
"תמשיך", ציוויתי. והוא יצר עוד חתך עמוק בזרועו.
הכאב ומראה הדם זיעזעו אותו, והוא היה על סף התעלפות.
"לך על הרגל", קראתי, "מהר".
הוא הניף את הסכין ונעץ אותה בירך הימנית באופן שבו היו
מזריקים אטרופין במלחמת המפרץ. צעקות הכאב נשמעו בוודאי
למרחקים.
"עכשיו תוציא אותה ותחתוך עוד דברים".
הוא ניסה להוציא את הסכין שהיתה נעוצה ברגלו, אך ללא הצלחה.
מספר שניות לאחר מכן הוא איבד את ההכרה. ראיתי שיש זרם לא רע
של דם, בעיקר מהירך, ולכן עזבתי אותו שם וחזרתי הביתה.
צוות החיפוש שנשלח לאתר את ה'נעדר' מצא את גופתו לאחר יומיים.
הם מצאו גם את ערמת העצמות שלי ונתנו לו את הקרדיט. ובאשר לי,
לאחר שסיימתי את כיתה י"ב בהצטיינות נפטרתי מאוסף הגולגולות.
אני חושב שהתבגרתי מעט.