מאז שאני זוכרת את עצמי אני רגישה לרוחות.
שהייתי ממש קטנה הייתי חולמת מלא על אנשים שמרחפים לי בחדר
ומנסים לגנוב לי את השמיכה. וזה כמובן עשה לי טראומה קטנטנה,
ומאז אני ישנה מגולגלת בתוך השמיכה.
תמיד החדר שלי מלא בפרפרים מתים, הפרפרים פשוט באים אלי לחדר
נתלים על הקיר ומתים, כל הזמן, זה קצת מגעיל.
בטיולים שנתיים בכלל אין על מה לדבר, כל הפרפרים במקום נמשכים
אלי, בהתחלה לא הייתי מתייחסת הם היו עפים לידי אבל פעם אחת
פרפר אחד ישב לי על היד, פרפר כתום כזה.. כמו בפתיחה של פרפר
נחמד, ובטעות מחצתי אותו, הייתי הרוסה מזה שהרגתי יצור כזה יפה
ומאז אני לא נותנת להם להתקרב אלי, אם כן אני נהיית היסטרית.
פעם אחת איזה רוח נכנסה לי לגוף, זה היה שהייתי בת 12 בבת
מצווה הרגשתי כזה צמרמורות וכל מיני דברים התחילו לרוץ לי
בראש.. מחשבות שלא אני חשבתי עליהן, נכנסתי לפאניקה! צרחתי
ונבהלתי בסוף התעלפתי, שקמתי הייתי כרגיל. הרוח ברחה.
ובכלל שנסענו בכיתה י' לטיול בפולין במחנות ההשמדה.. זה היה
סיוט!
עוד בכניסה למקום איפה שיש את השלט הגדול התחלתי לקבל
צמרמורות, התחיל להיות לי קר אפילו שהייתי עם מעיל דובון של
אבא שלי, שנכנסנו ראיתי מלא דמויות רצות לי מול העיניים,
צורחות, הרגשה של פחד, בכי, מוות! היה שם ריח נורא של מוות!
ברחתי משם כל עוד נפשי בי! לא הייתי מסוגלת להתמודד עם כמות
הרוחות שהייתה שם.
גם לבית קברות אני לא מתקרבת מחשש שאיזה רוח תקפוץ לי.
אני התמודדתי עם זה, פה ושם באה לי איזה רוח לחלום או מעבירה
איתי את היום.. אבל לאחרונה, בחודשים האחרונים לא הרגשתי שום
דבר מיוחד, אין רוחות יותר, היו לי בחדר פרפר או שניים אבל
זהו.

החברה הכי טובה שלי מורן בהריון, ילד ראשון, והיא אמורה ללדת
כל יום, מורן גדלה בלי אמא וכנראה בגלל זה היא נכנסה להריון
בגיל מוקדם מהרגיל.
בערב יום חמישי ישבתי אצלה בבית רק אני והיא וראינו טלויזיה.
"יו! היא בעטה!" אמרתי מרגישה את התינוקת זזה לה בבטן.
"רוני, אני פוחדת ללדת.." היא אמרה עם מבט של פחד בעיניים.
"אל תפחדי, בעזרת השם תהיה לך לידה קלה" אמרתי וליטפתי לה את
הבטן.
"הלואי" היא אמרה.
"יואו! אני עייפה" התמתחתי על הספה.
"גם אני.." אמרה מורן וניסתה לקום מהכסא ללא הצלחה, הבטן שלה
הייתה ענקית והפריעה לה לזוז, קמתי ועזרתי לה.
"אני הולכת הבייתה" אמרתי.
"טוב.. גם אני רוצה לישון, תהיה איתי בקשר?" שאלה מורן.
"כן, אני אתקשר מחר אם אני לא אעבוד" אמרתי.

במשום מה בימים שבאו לאחר מכן לא הייתה לי דקה לדבר עם מורן.
הייתי ממש עסוקה.
ואז ביום ראשון מעיר אותי טלפון.
"רוני, זה ניר אנחנו בבית חולים, מורן עם צירים" הוא אמר, ניר
הוא בעלה של מורן.
"מה?!" אמרתי חצי יושנת, הייתי בטוחה שדמיינתי את זה.
"אנחנו בבית יולדות ומורן בוכה שהיא רוצה אותך.."
"טוב תגיד לה שאני בדרך" אמרתי וישר קמתי מהמיטה.
התלבשתי מהר, לקחתי אוטובוס ותוך שעה כבר הייתי שם.
עליתי במעלית לקומת היולדות וראיתי אותה יושבת שם עם חלוק של
המחלקה.
"מתי זה קרה?" שאלתי אותה ונתתי לה נשיקה.
"אתמול התחילו לי הצירים בלילה וניר הסיע אותי לפה.. אני פה
מארבע בבוקר" היא אמרה.
"אויי.. נו וכמה פתיחה יש לך?" שאלתי, במהלך ההריון אני קראתי
מלא ספרים כדי ללמד את מורן מה לעשות ומה קורה, אז הבנתי בזה.
"בנתיים פתיחה של שלוש..." היא אמרה.
"וכואב לך עכשיו?"
"עכשיו לא אבל מקודם כאב לי.. אין לך מושג" היא אמרה ונשכה את
השפה.
הייתי איתה אותו יום בבית החולים, מלא אנשים היו איתה: אני,
בעלה, גיסתה, חמתה, סבתא שלה, סבא שלה והחבר הכי טוב של בעלה.
היינו חמולה.
באותו לילה ישנתי לידה כי היא לא רצתה להיות לבד וכולם רצו
ללכת הבייתה לישון קצת, ולי לא היה אכפת להשאר.
בלילה הרגשתי כאילו יש עוד מישהו איתנו בחדר, פתחתי את
העיניים, לא היה אף אחד, ליטפתי למורן את הבטן וחזרתי לישון.
יום למחרת בבוקר הלכתי הבייתה ובעלה וחמותה החליפו אותי.
חזרתי לבית חולים בערך באחת בצהריים, עדיין לא היה שינוי.
גם באותו היום הייתי לידה אבל בכלל לא ישנו, אני היא וניר
עשינו בלאגן בכל המחלקה! גנבנו קורנפלקס מהמגרות שם, פרצנו
למכונת חטיפים, ועשינו למורן התעמלות כמו שהרופא אמר שאולי זה
יזרז את התינוקת.
שהגיע הבוקר הלכתי הבייתה וישנתי עד יום למחרת.
משהו הציק לי.. פתחתי עיניים, זה היה אח שלי הקטן.
"רק רציתי לראות שאת חיה.. ישנת הרבה זמן" הוא אמר בקול
ילדותי.
"כי הייתי עייפה, מורן או ניר התקשרו?" שאלתי.
"לא" הוא אמר, ואז כאילו מהשמיים טלפון מניר.
"הכניסו את מורן לחדר לידה!" הוא אמר.
"מה?!" קפצתי מהמיטה "מתי?"
"מקודם.. יש לה פתיחה של שבע, היא רוצה שתבואי" הוא אמר .
"אני בדרך" אמרתי ותוך חצי שעה כבר הייתי לידה.
"רוני כואב לי.." היא בכתה, ראיתי שכואב לה, המוניטור הראה את
הגודל של הצירים שלה וממש לא קינאתי בה.
ליטפתי לה את היד.
"זה יהיה בסדר... עוד מעט היא תצא וזה ייגמר" מורן חייכה אלי
במבט מהול בכאב.
"רק שתצא כבר!"
עברו כמה שעות טובות והמיילדת נכנסה לבדוק מה קורה עם מורן.
היינו ארבעה בחדר לידה: אני, חמתה (גילה), גיסתה (קרן) וניר.
היא בדקה מה קורה שם..
"טוב, היא מוכנה ללדת, מי נשאר איתה?" היינו בשוק ואז התחילה
הפאניקה, מורן התחילה לבכות..
"אני רוצה את רוני" היא בכתה ואני התחלתי להרגיש צמרמורת בכל
הגוף.. כאילו משהו מפריע לי לחשוב, מישהו מנסה להכנס לי לגוף.
זה קרה מהר ונגמר מהר, אבל שהפסיקו הצמרמורות כל מיני מחשבות
שלא שלי נכנסו לי לראש.
"אל תדאגי ממי.. אני אהיה בחוץ ואשמור עליך, יש פה שלושה אנשים
שיהיו איתך ויעשו שהכל יהיה לך הכי טוב.. בסדר מתוקה?" אמרתי.
לא יכולתי להשאר איתה בפנים כי אני עדיין לא עברתי לידה ולאישה
שלא עברה לידה לא מרשים לראות לידה שלא יהיו לה סיוטים.
איכשהו הרגעתי אותה ויצאתי החוצה.
היינו ארבעה בחוץ: אני, חבר של ניר (ליאור) וסבא וסבתא של
מורן.
אני וסבתא של מורן היינו דבוקות לדלת, להקשיב מה הולך שם.
שמעתי את מורן צועקת שהמיילדת צעקה לה "לדחוף!" והרגשתי את
הכאב שלה..
'לא נורא ממי שלי, אמא פה איתך' עברה לי מחשב בראש, ואז הבנתי
מה קרה, הרוח של אמא של מורן נכנסה לי לגוף אבל הפעם לא הייתה
לי בעיה עם זה.. קיבלתי אותה בברכה.
שמעתי את כולם מעודדים את מורן לדחוף ושמעתי אותה מתייפחת.
"אני לא יכולה יותר.." היא בכתה, ואני התחלתי לבכות בלי
להרגיש.
ואז שמעתי "הנה הראש!" זה היה הקול של ניר.
נדחפתי כלפי הדלת יותר ויותר.
המיילדת צעקה "עוד דחיפה אחרונה" מורן צרחה.
ואז שמעתי מלא מים נשפכים על הרצפה כאילו שני דליים של מים
נשפכו בבת אחת.
"הנה היא.." הקול של המיילדת ואז שקט.
אני וסבתא של מורן הבטנו אחת על השניה, לא מבינות למה שקט.
ובאותו רגע שמענו את הבכי של התינוקת, התחבקנו וסבתא של מורן
בכתה "למה רונית לא פה לראות את הבת שלה יולדת" בכיתי..
'אני פה' עברה לי מחשבה בראש.. ליטפתי לסבתא של מורן את היד.
נפתחה הדלת וניר קרא לסבתא של מורן להכנס לראות את התינוקת,
והוא יצא, הוא היה עם המצלמת ווידיאו והוא העביר לאחורה את
הסרט כדי שאני אראה את הלידה.. ראיתי אותה, זה הדבר המדהים
ביותר!
סבתא של מורן יצאה מחייכת.
"תכנסי מתוקה תראי את הילדה היפה שלנו"
'סוף סוף' חשבתי.
נכנסתי, מורן שכבה על הגב, מזיעה ומחייכת.
"תראי אותה, איזה יפה היא" היא אמרה.
הסתכלתי על התינוקת, גילה החזיקה אותה.
"קחי" היא אמרה לי והושיטה לי אותה.
ביד רועדת תפסתי את התינוקת, הסתכלתי עליה וחייכתי.
"יפייפיה" יצא לי קול צרוד מהגרון ואז צמרמורות! עצמתי את
העיניים הצמרמורות התחזקו.
"את בסדר?" שאלה גילה.
הצמרמורות נעצרו "כן" אמרתי והסתכלתי על התינוקת, הפעם בלי
מחשבות שלא שלי.
ואז לאט לאט התינוקת פתחה את העיניים ואני חושבת שאפילו חיוך
קטן היה מרוח לה על השפתיים הקטנות שלה.

מאז עברה שנה, ביני לבינה יש קשר מיוחד, לפעמים אני היחידה
שיכולה להרגיע אותה וזה משגע את מורן..
שאני מסתכלת עליה אני רואה אישה.. לא תינוקת, אני יודעת איזה
מוח מסתתר לו מתחת לראש הקטן והיפה שלה.
הרי אני אירחתי אותה אצלי בזמן המעבר שלה בין עולם הרוחות
לעולם החיים .. מגיע לי קצת אקסטרה, לא?...