מיוחדת במינה הייתה הפרה של גרשון, מן חיה מוזרה הייתה, כחושה
וקטנה, ראשה וצווארה לבן כשלג ואילו שאר גופה שחור משחור.

כה ניגודים היו צבעיה עד כי לרדת הערב אם רואים היו אותה ממרחק
מה, נדמה היה כאילו גוף אין לה ורק ראשה זז לו כאילו אינו קשור
לדבר.

החלב שהייתה נותנת היה דל ושקוף כמים, ולא היה ראוי לשתיה,
ובעצם לא הייתה לו בה תועלת רבה ומוטב היה לו לקחתה אל השוחט
ולהביא הביתה קצת ממון במקומה.

אך אהבה רבה נקשרה בינו לבינה בגלל תכונותיה המיוחדות.
גרשון היה בטוח שנתגלגלה לה בפרתו נשמתו של אחד הנביאים.
כי ניחנה הפרה בחוש וידעה לבטח דברים לפני שהתרחשו, לדוגמא,
תמיד מספר שעות לפני שנפתחו ארובות השמיים ומטר כבד החל לרדת
הייתה הפרה מרימה ראשה כלפי מעלה והייתה גועה געייה ארוכה
ומיוסרת ומנענעת הייתה ראשה שתי פעמים ומטלטלת זנבה שתי פעמים,
ואז ידע גרשון שעליו לכסות את גזרי העצים ולסגור את חלון עלית
הגג.

חוש מיוחד לאנשים היה לה, יודעת הייתה מי מהם טוב לב הוא ומי
אינו והייתה מתקרבת אל טובי הלב ומניחה להם ללטפה, אילו אם קרב
אליה אחד שהיה ידוע שליבו רע, או אחד עם כוונות רעות הייתה זו
מסובבת אחוריה אליו מרימה זנבה כלפי מעלה ומשחררת חבילה הגונה
לכיוונו, כשהיה הלה נסוג לאחור בבהלה מן הריח והשפעה הנוחתת
ליד נעליו הייתה זו מתרחקת לה בנחת ונראה כאילו זוויות פיה
מתעקמות במין גיחוך מוזר.

תמיד ידעה לפני שפורענות הייתה ממשמשת ובאה, פעם כשהחליטו
קונדסי הכפר לשרוף את האסם הקטן של גרשון ועוד הם יושבים להם
בבית המרזח ועוסקים בתכנון המתקפה החלה הפרה גועה ארוכות,
וגרשון שהבין שאיזו רעה עומדת להתרחש ומכיוון שהשמיים נקיים
היו לקח את קלשונו ונעמד בשער החצר. כשהופיעו להם הזדים מבין
העצים וראו אותו ברחו להם חיש בחזרה אל היער.
גרשון המשיך לעמוד על המשמר כל עוד המשיכה הפרה בגעייתה
ומשפסקה ידע לבטח כי חלפה הסכנה.

סבלנות רבה הייתה לה לילדים והייתה נותנת להם לעשות עמה ככל
העולה על דעתם, נתלים היו בזנבה, מושכים באוזניה, ואף מטפסים
על גבה, מעולם לא רטנה ולא איבדה את שלוות רוחה כאשר השתעשעו
עמה זאטוטי הכפר.

וגרשון למרות שצר היה לחמו היה מרעיף עליה כל טוב, אוסף לה ירק
רב בחודשי הקיץ, מסרק היה את עורה במברשת אחת לשבוע, דואג
לניקיון מרבצה כאילו בת בית הייתה. זו כאילו מתענגת על מגעו
הייתה, מנענעת אחוריה בעליצות בכל פעם שקרב אליה ומביטה בו
בעיניים גדולות ואוהבות.

בשעת לילה מאוחרת התעורר לו בבהלה לשמע געייה ארוכה ומיוסרת,
כה חזקה הייתה שכבר חשש הוא שקרה לה דבר מה נורא, נעל בחופזה
את מגפיו, לבש מעיל ויצא אל החצר האחורית בריצה כאילו עול ימים
היה, המראה אשר ראו עיניו לא ישכך ממנו לעולם.

הלבנה  מלאה הייתה ועמדה בפאתי השמיים, מלא האופק זהרה, הילה
לבנה והאירה את בתי הכפר החשוכים, למולו עומדת לה פרתו כאילו
על שתי רגליה האחוריות, ושתי רגליה הקדמיות מונחות על גדר העץ
הרחבה ותחת כל אחת מרגליה הקדמיות עומד  לו ומקרטע ברגליו אחד
מפוחזי הכפר וסביבם מפוזרים כלי פריצה שונים.

עומדת לה שם וגועה בקול גדול וראשה מונף אל על ומן רעמה
מתנופפת לה ומשתקפת בהילת הירח הלבנה.

השנים אחוזי פלצות מנסים להיחלץ ומיד מניחה זו כף רגל כבידה
על חזם ומצמידה  אותם חזרה אל הגדר והללו מבועתים מנסים להתחמק
ואינם מצליחים.

קרא לה בשמה והניחה מטרפה ובאה היא אליו בשמחה ובגאווה והרכינה
ראשה לליטוף.

והשניים כהרף עין נעלמו כלא היו.

את סיפור המעשה שמר גרשון לעצמו, וכי מי פתי יאמין למן סיפור
שכזה.

אך הזדים לאחר שהיטיבו ליבם ביין סיפרו על לביאה זועמת שמנעה
מהם לפרוץ לבית היהודי ,על להבת אש שנפלטה מנחיריה ונהמתה
מקפיאת עצמות, ועוד הוסיפו תיאורים שונים על גודלה ואכזריותה.

מאותו יום לא העזו יותר להציק לגרשון והיו עוקפים את חצרו
עקיפה גדולה שלא ישובו ויתקלו בחיה הנוראה.

ושמצא אותה גרשון בבוקר חורף אחד מונחת לה על מצע חציר ונשמתה
לא עמה, שם לב בברור לחיוך הגדול שהיה משוך על שפתיה.