יצאו להם רבי שמעון ורבי אליה לעיר הגדולה לבקר את הסופר אשר
מזה חדשים רבים עסוק היה בכתיבת ספר חדש לקהילתם, ובאמתחתם
צידת 3 ימים, בקבוק מים, כלי תשמיש וכן ממון להתכבד לתשלומו של
הסופר את דמי כתיבתו.

ואת הממון הטמין רבי שמעון בחגורתו הרחבה  אשר תפרה אשתו
במיוחד למטרה חשובה זו.

רבי שמעון היה רב הקהילה, צדיק ידוע ששמעו הלך לפניו בידענותו
המופלגת, לא הייתה שאלה או ספק אותו לא פתר ובאר  ונימוקיו
צלולים וזכים.
ומכיוון שצנוע ועניו היה וצרכיו מועטים לא ביקש מעולם תמורה
בעבור שירותיו והמעט שהשאירו בעלי הממון ששאלו לעצתו סיפק אותו
ואת זוגתו כדי מחסורם.

רבי אליה צעיר היה וחוזר בתשובה לא מכבר, ובעברו היה פוחז
וריקא ואימת כל סביבתו.

משנתקל בו רבי שמעון באחד הימים החליט לקרבו אליו, סיפק מחסורו
ולבושו והחל ללמדו מטוב ועד רע ומכיוון שערירי היה הביאו לביתו
והפכו לבן בית.
בתמורה שמשו רבי אליה והיה טורח טרחה רבה לשמחו ועשה כמצוותו
ככל יכולתו בכל אשר יורנו רבו.

משנעלמו בתי העיר והלכו השניים והתקרבו פאתי היער עצרו והשיבו
נפשם התפללו תפילת מנחה בדבקות רבה אספו אמתחתם ושמו פעמיהם אל
עבי היער.

והחלטה גמלה אצלם לא לעצור ממהלכם כל הלילה שמא תבוא חיה רעה
ותטרפם בעודם ישנים או ליסטים מיושבי היער והם ילכו במהירות
ככל שתשיג רגלם ובלבם תפילה לקדוש ברוך הוא שיעבירם את היער
בשלום.

והם מהלכים וירדה השמש, וחשכה גדולה ירדה על היער וירך לבבם
ויאיצו צעדיהם והם הולכים בשקט ובלבבם תפילה.

ומידי פעם כששמעו את קריאת הינשוף או יללת טורפים האיצו צעדם
יותר והיו כמעט רצים כל אותו הזמן.

לפתע באמצע השביל למולם זוג עיניים בוהקות כגחלת להבה ויללה
מקפיאת לב נשמעת מקצה היער ועד קצהו.

נפל רבי שמעון על ברכיו ברעדה אך ראשו בגאון השמיימה וקרא
קריאה גדולה אל הקדוש ברוך הוא, "איכה תתן לנו אלוהינו למות
כאן ובשרנו מאכל לטורפי היער ואפילו אל קבר ישראל לא נגיע ולא
תהיה מנוחה לנשמתנו לעלמי עד, אנא אלוהינו ואלוהי אבותינו והרי
מסענו קודש הוא להביא תורתנו הקדושה אל בני קהילתנו אשר את
ממונם הפקידו בידנו למען מטרה קדושה זו".

הנמיך ראשו בין כפות ידיו וקרע קריאת שמע בקול משברים ועיניו
עצומות בדבקות וחרדה  וליבו הולם הלמות נוראה כאילו ביקש
להישבר.

ואיליה עליצות אחזתו כאילו משכבר הימים הכניס ידו מתחת לקפוטה
ושלף את הפיסטולה אשר הכין מבעוד מועד וכרע על ברכיו ושפך
קמצוץ מאבקת האש אל הלוע השחור וכאשר הושיט ידו נכחו יצא קול
עצום ורב כקול הרעם המתגלגל ולהבה גדולה פרצה והחיה ביללת כאב
נעלמה כלא הייתה.

ורבי שמעון למשמע הירייה פלצות אחזתהו נשכב אפיים ארצה ופניו
אל העפר וכפות ידיו מעל לראשו ואף תפילתו פסקה.

רבי אליה לאחר שהחזיר את הפיסטולה אל מתחת לקפוטה ניגש אל רבי
שמעון הניח ידו על כתפו ובנוחות אמר לו,
"רבי, חלפה הסכנה ואיננה ונא יקום ויראה כי פנויה הדרך ואצבע
אלוהים היא שהביאה את הרעם הנורא הזה עלינו לגרש את הטורף
מעלינו".

הרים רבי שמעון את ראשו וירא כי כן ויקום ויתנער וינוח לבבו
ויודה בברכה לאלוהים ויאמר לשמשו,
"ראה כי כך שמע אלוהינו את קריאתי והגם שמסענו קודש הוא וישלח
את קצה קולו כקול הרעם לגרש את החיה מעלינו ועתה הבה נמשיך
נכחנו כי ארוכה הדרך לפנינו".

ואליה זחה עליו דעתו כי אמנם משובה עשה עם רבו ולא דבר אמת
בפיו אך ירא היה דעת רבו על הפיסטולה אשר לקח אתו כי לא ממנהג
יהודים הייתה ליטול כלי משחית עמם לדרכם.

וככל שהם הולכים ומתקדמים נרגע רבי שמעון וחשב בלבו, "אולי
למען נסותנו שלח אלוהינו את החיה הרעה" וככל שהעמיק בהגותו ידע
כי נכון עשה בשוועתו לאלוהים והלה שלח אצבעו והצילם ויקל לבבו
ולא ידע מורך עוד.

ורבי אליה מחרה אחריו והאמתחת על גבו וידע גם הוא כי נכון עשה
כי לקח את הפיסטולה שהרי למד מרבו שהכל צפוי אך הרשות נתונה
ולמען לא להסתכן יתר על המידה טוב שלקח עמו כלי משחית כמנהג
הגויים.

ובעוד הם מתקדמים ולפתע על אם הדרך שני אנשים פראים, מגודלי
שיער ופרועי זקן ולבושם מרוט ובידם גרזנים משל חוטבי היער
ובשפת הנוכרים צועקים הם,  עצרו, הכסף או החיים, ועומדים
הליסטים נכחם שכם אל שכם מהלך שבעה צעדים למולם.

ועצרו באחת, והפעם ללא הקדמות צנח רבי שמעון על ברכיו וקרא
קריאת שמע ואמת ידו מכסה את עיניו וראשו מושפל.

ואליה כדרכו שלח ידו ובמהירות הבזק שלף את הפיסטולה הוציא
קמצוץ של חומר שריפה מכיסו וכהרף עין ירה ירייה אל הפורעים
והללו הסתובבו וברחו תוך זעקה גדולה.

ורבי שמעון כששמע את הרעם ידע גם הפעם כי שוב יצאה אצבע אלוהים
להצילם ויודה לריבון עולם טרם שקם על רגליו וכשקם ללא אומר אמר
להמשיך בדרכם ואליה כשם ששלף בזריזות כן החזיר הכלי לנדנו למען
לא ידע רבו על נוכחותו.

וככל שהם מתקדמים בדרכם החלה הלבנה מאירה דרכם ונחה עליהם דעתם
כי הוסר פחד החשכה הגדולה אשר הייתה נחלתם באשמורת ראשונה.

ולפתע למולם נהר גועש כנהר הסימבטיון וקצהו בלתי נראה לעין
ולחרדת לבבם גשר החבלים שמוט וקרוע מיטלטל במימי הנהר לבלתי
יכולת לעבור.

עצר רבי שמעון בפאתי הנהר שגליו גואים וזרמתו אימתנית והיה
חוכך בדעתו כיצד ניתן לעבור ואין בלבו עצה.

והרים פניו השמיימה והיה מתפלל בדבקות והכנעה לקדוש ברוך הוא
שימציא פתרון בידם לחצות את הנהר הגועש.

ובעוד הוא מתפלל ואליה סב על עקבותיו והחל מקושש גזרי עצים
ומקץ שעה קלה בנה רפסודה לתפארת ואת גזרי העצים קשר בעזרת חבלי
הגשר הקרועים ואף מצא ענף גדול לשמש להם לשוט והגה ועלו שניהם
על הרפסודה ומקץ שעה קלה עלו על גדת הנהר מצדו האחר.

ובעוד הם ממשיכים בדרכם שח לו רבי שמעון לרבי אליה, ומתפלפל
היה בלשונו, "ראה מה גדולות ונצורות דרכי המקום עלינו, חיה רעה
וליסטים מזוינים עמדו לנו ושלח רעם גדול להצילנו שהם מן הטבע
וקל הדבר בידו אך למרגלות הנהר על כנפי נשרים הביא לנו את
הגונדולה הזאת, בנויה היטב, ואף הגה ומשוט לה להעבירנו בבטחה
את המים הגועשים והרי יכול היה לקרוע לנו את המים הגועשים כשם
שעשה לאבותינו בצאתם ממצרים ומה טעם לו לשאת רפסודה כבידה שכזו
מקצה הארץ להעבירנו בשלום את הנהר ? להראותנו שכל יכול הוא
ואין דבר העומד בפני רצונו, ברצונו הורס וברצונו בונה ומי אנו
שנבין צפונותיו?"

ואיליה מחריש וטוב ליבו יען כי ידע שנסתרות דרכי האלוהים אך
מעט עזרה לא מזיקה גם היא.

סוף מעשה שהלכו ובאו והביאו ספר התורה ברוב הדר לקהילתם ולא
לאחר שבדקו רבי שמעון אות אות ונקודה נקודה והקפיד כקוצו של
יוד שלא יהיה בו מתום.

ואליה היה משמשו כל ימיו ומספר לכולם על הנסים והנפלאות שקרו
אותם ביער והייתה קדושת רבי שמעון מפורסמת בכל קהילות ישראל
הקרובות והרחוקות שהרי נסים שכאלו בלילה אחד לא קרו אף למשה
רבנו.

ונחשב גם איליה לצדיק גדול והרי חזה בעיניו בנסים והנפלאות אשר
קרו אותם, והפך גם הוא ברבות הימים לרב ופוסק לבני כל הקהילה.

ואיש לא שאל וגם לא העז לשאול מה פשר החבילה הבולטת והמוזרה
אשר בלטה לרב איליה מתחת לקפוטה בכל אשר הלך ואותה לא הסיר כל
ימיו.