במותי
בטרם עת או בשיבה טובה.
בעיניים פקוחות אבלע בתקרה ואקבר באדמה.
קיברו אותי בתכריכים צבעוניים,
והשאירו את עיניי צופות.
הקיפו אותי באמרות של חיי,
וסובבו אותי בבכי מהול זיכרון.
ואימרו- הייתה בחייה ואינה עוד.
מדוע? מדוע, איני עוד.
השאירו נפשי איתכם.
את האותיות החתומות בדיו לא ניתן למחוק,
אך אם תבחרו להשליכן- יאבדו.
במותי עם הזמן תשכח דמותי.
לא תזכרו עוד את פניי.
לא את צבע שיערי בקרני השמש.
לא את מגע ידי,
ולא את קולי.
לא את מעשיי הרעים והנבזים,
ולא את הבקרים החוזרים.
במותי אקווה לראותו.
לכן השאר רואה.
ואז אומר -ראיתיך ולא אראה עוד.
שמעתיך ולא אשמע.
כי הובלת אותי אל שעריך,
כעת עשה בי כרצונך.
בין אם שפטים או שבחים.
בתום חיי,
פן אם קרובה העת או רחוקה. |