"אמא", יללה דורין, מביטה על אימה שהייתה מוטלת על הרצפה,
דוממת. "אמא?!" דמעות החלו לבצבץ בעיניה של דורין. היא התיישבה
על הרצפה וניסתה להעיר אותה, ללא הצלחה. "אמא!!! אמא'לה!"
דורין מיררה בבכי. פניה העדינות והקטנטנות היו אדומות, והיא
רעדה כולה. דורין הייתה רק בת 3 כשאימה נפטרה. והצלקת נשארה לה
עמוק בלב. כמה שדורין הייתה קטנה, היא הרגישה. ועוד איך היא
הרגישה... כאילו סכינים קטנות דוקרות לה בלב, כאילו היא לא
יכולה לנשום... לא יכולה לדבר. אמא שלה עזבה אותה בעוד מועד.
'זה לא הוגן', חשבה דורין. 'למה לכולם יש אמהות, ורק לאמא שלי
מגיע למות? למה?'. וכיום, דורין כבר לא כל כך קטנה. דורין כבר
בת 15, אך היא עדיין לא מבינה. למה, למה זה היה צריך לקרות
דווקא לה?