מוקדש ללינת.

תרחיש א' - התאונה.
---------------------

"את יודעת שאני אוהב אותך, יותר מכל דבר אחר בעולם", אמרתי
בעצבים ועברתי נתיב שמאלה במהירות, "נשים...", סיננתי.
"אם אתה אוהב אותי אז בבקשה", היא אמרה אלי ברכות, "תסע קצת
יותר לאט, אנחנו באמת לא ממהרים".

מה שתמיד אהבתי אצלה זה שלא משנה מה הסיטואציה היא תמיד תבוא
אלי בקטע הזה של ה'לדבר-בשקט-כאילו-כלום'. היא פשוט מקסימה
ואלו רגעים כאלו שמזכירים לי כמה אני אוהב אותה. כל העצבים
נמוגו, נעלמו. לרגע עוד ניסיתי להאחז בהם, לא יודע למה, זה
פשוט אינסטינקט. אבל קולה הרך לא הותיר להם ברירה, הבחורה הזאת
פשוט עושה בי פלאים. ולחשוב שעד לפני כמה חודשים לא הייתי בטוח
שאני מוכן להתחייב... ככה כשיש לנו עוד חודשיים לחתונה אני רק
אוהב אותה יותר ויותר מיום ליום, הכל כבר סגור - האולם, האוכל,
הבגדים, הדי.ג'י, ההזמנות, הכול!.

הורדתי את הרגל מדוושת הגז ונתתי לאוטו לאבד אט אט את מהירותו,
ככה ירדתי ל-80, עברתי לנתיב הימני ושייטתי לי ברכות, כמו הקול
שלה. היא הניחה בעדינות את ידה אל הירך הימנית שלי, כמו שרק
היא יודעת לעשות.
הפנתי את מבטי אליה וחייכתי, עיני מצאו את עיניה. "אני אוהב
אותך", אמרתי לה בקול הכי רך שידעתי לעשות, מה שיצא כמו לחישה
שקטה. היא ידעה שזה הכי טוב שיכולתי להפיק, גם היא חייכה. "גם
אני אוהבת אותך, אפילו מאד", היא אמרה, שנינו חייכנו אחד אל
השני והרגשנו את הרגש הנפלא הזה שבספרות קוראים לו אהבה.

הבטתי עוד שניה אחת אחרונה אל תוך עיניה היפות כששמעתי אותה
צועקת, "יוני תזהר!".


תרחיש ב' - ההחמצה.
--------------------

"אני לא מאמין שתקעו לי את המשמרת הזאת...", הוא אמר והדליק את
הסירנה, "הייתי אמור לצאת עם בחורה אחת מזה כוסית, חבל לך על
הזמן... ולא סתם עוד כוסית, דווקא אחת עם שכל והכל, לא עוד
סתומה כמו כל אלו שהכרת לי, שרמוטות... כאילו, כוס-אמק עד שסוף
סוף משהו הולך לי עם בחורה שבאמת אני מרגיש שיכול להיות לי
משהו איתה תוקעים לי את זה!. ואתה יודע מה? מילא אם היה לי ערב
שקט, לשבת לשחק שש-בש או משהו, אבל לא! מישהו היה חייב לעשות
בלגן ושיזעיקו מכל העולם דווקא אותי!". הוא נאנח.
"אתה תמיד מדבר כל כך הרבה כשאתה נוהג?". שאלתי.
"אתה יודע מה, לך תזדיין!", פלט והגביר מהירות, "כוס אמא של
כולם!", עבר צומת באדום, וירד לכוון הכביש המהיר.

תוך בערך דקה וחצי כבר היינו שם, לפעמים משתלם לקבל נהג עם
בעיות בחיים, איתם האוטו נוסע לא רק על דלק, אלא גם על עצבים.
"מה לעזעזל קרה פה?", שאלתי את הקצין האחראי בזמן שיצאתי
מהאמבולנס. "עדיין לא לגמרי ברור",הוא ענה, "כנראה שזה שנהג
בפז'ו דפק ברקס פתאומי, והזוג ההוא ברנו לא סם לב ונכנס בו
מאחור. מכאן והלאה עוד איזה שלוש מכונית נכנסו בהם וכנראה
שהחגיגה פה תמשך עד הבוקר".
"שמעת?", פניתי לנהג העצבני ממקודם. "כן כן, שמעתי! פנטסטי! עד
הבוקר... לחשוב שהייתי יכול עכשיו לשבת איתה באיזה בית קפה
ולשתות קפוצ'ינו, אבל לא, אני חייב להתקע בלילה בקור באמצע
הכביש המהיר באמבולנס כשהרדיו לא עובד! אני רק מקווה שלא
פספסתי את ההזדמנות איתה, היא התעצבנה כשביטלתי לה..."
"יאללה, תסתום כבר את הפה ותזיז את התחת, הציוד חילוץ הזה לא
יזיז את עצמו!", אמרתי לו בעצבים ופניתי לבדוק את חומרת
הנפגעים.

"כבר הגענו לשלושה הרוגים, הזוג הצעיר ברנו, ואחד מאלה שנכנסו
בהם, השאר במצב בינוני עד קשה, דווקא האדיוט בפז'ו יצא די
בסדר, מצב קל", גמרתי להודיע. בזמן שנכנסתי לאמבולנס בשביל
לקחת עוד סד קיבוע הספקתי לראות את הנהג מנסה לסדר את הרדיו,
"איזו החמצה...", הוא מלמל לעצמו. 'אדיוט' חשבתי לעצמי, וחזרתי
לפצועים.


תרחיש ג' - טיול בטבע.(שם זמני)
-------------------------------

"את בטוחה שלא קר לך?", שאלתי שוב, והפעם ביתר תקיפות. היא
פנתה אלי, הנידה את ראשה נמרצות, והגבירה את קצב הליכתה. עם
הגופיה וה'קט הזה של בנות בעובי של חצי מילימטר היה לי קשה
להאמין לה. בלי שום קשר, שילוב הידיים ההדוק שבו היא דבקה
הסגיר את חום גופה. אני מצידי הדלקתי סיגריה, וניגשתי לחבק
אותה.
נהנתי להיות ככה קרוב אליה, לחוש את אצבעותיה הקרות משתלבות
בשלי, להריח את הריח הנודף משערה. היא כיבדה את עצמה בסיגריה
והדליקה אותה עם מצית ששלפה מאיזה שהוא כיס נסתר שלא שמתי לב
אליו לפני כן.
"לאן בדיוק אנחנו הולכים?", שאלתי כבדרך אגב. "אתה תראה
כשנגיע, זה המקום הכי יפה פה בכל האזור". בהתחשב בכך שהייתי
מוכן לשבת לידה אפילו מול חירייה זה לא כל כך שינה לי, למרות
שבאמת יהיה נחמד לשבת איתה במקום יפה, אווירה טובה תמיד
עוזרת.
"אגב- תגיד, למה לקחת מונית אלי, מה קרה לפז'ו שלך?".
"עזבי, איזה מסומם אחד הרים לי אותה היום".
נשאר רק פילטר, זרקתי את הסיגריה על האדמה.

אחרי עוד כמה דקות של הליכה בטבע במעלה גבהה, הגענו למין מבנה
אבן ישן, לפי איך שהיא הלכה יכולתי לראות שהיא באמת מכירה את
המקום. לעומתה, לי היה קצת קשה למצוא את דרכי בין הבורות
והאבנים בחושך הכמעט מוחלט. עקבתי אחריה עד לגרם מדרגות רעוע
שהיה בנוי, או יותר נכון חצוב,  בצידו של המבנה. היא נתנה לי
להחזיק את התיק שלה וטיפסה במעלה המדרגות. בסך הכל אני לא
בדיוק הטיפוס של 'חיק הטבע' אבל בשבילה זה היה שווה, נשמתי
עמוק והשתדלתי לא להסתכל למטה כשאני עולה.

"זה לא פשוט המקום הכי מדהים בעולם?", היא אמרה וחייכה. הנוף
באמת היה מרהיב, אפשר היה לראות משם את כל האזור, המון צמחיה.
ממול, כקונטרסט לנוף הפראי, נתקע לו הכביש הראשי והנוף האורבני
המוכר. "מאד שליו פה", אמרתי לה והדלקתי עוד סיגריה.
התישבנו אחד ליד השני והבטנו אל הנוף. "אני באה לפה כבר יותר
משנה, ותמיד רגוע כאן", היא שברה את השתיקה, "אתה הבנאדם
הראשון שסיפרתי לו על המקום הזה". היא פנתה אלי עם עיני השקד
היפות שלה. התבוננתי בה עוד כמה רגעים עד שעזרתי אומץ לנשקה.

עבר הרבה זמן מאז הרגשתי ככה עם בחורה. חום גופה מתערבב עם
שלי, נשימותיה קרובות, ליטופה הרך. שכבנו שם על הדשא שצמח פרא
על גג המבנה. היינו כך לאורך זמן- מתנשקים, מתחבקים, מלטפים,
והכל היה שליו.
"שמעת את זה?", היא פנתה אלי לפתע, חזרתי לרגע למציאות ונזכרתי
לפני חצי שניה בערך שמעתי קול חריקת צמיגים מכיוון הכביש.
"כן", אמרתי לה, ומייד אחרי שסיימת לומר את תשובתי, נשמעו עוד
כמה חריקות בלמים וקולות התנגשות. "תאונה", ציינתי את הברור
מאיליו. היא הנהנה בשקט, נשקתי לה, "נקווה שאף אחד לא נהרג או
משהו", אמרתי. "באמת זה מוזר, איך זה שאנחנו כאן יושבים לנו
בעוד ששם אנשים נפגעים".
שתיקה קצרה, נשיקה חמה, ליטוף.
"אפרופו דברים מוזרים",שאלתי, "מה קרה בסוף שהתקשרת אלי הערב,
חשבתי שאת יוצאת היום עם מישהו".
"הייתי אמורה, אבל נמאס לי ממנו כבר, הוא התקשר לבטל ברגע
האחרון, אמר שקראו לו למשמרת במקום מישהו חולה או משהו כזה."
היא אמרה, שמעתי על הקול שלה שהיא הצטערה. "מה שהכי חשוב זה
שאנחנו כאן ביחד, לא?", אמרתי לה בחיוך.
היא חייכה אלי בחזרה והתנשקנו.