העלאה באוב- מונולוג של ארקטורוס (מתוך המחזה "עימות"- תמונה
3)
ברכוני בשנית לשלום, רעיי
מפני שדרכי קוראת לי לשים בה שעל
עלי להעלות באוב אויב קדום
במן שפיות רעועה אשר הסבר לבש גלימה וברח מפניה
כל ימי התכוננתי לאותם ימים
שאקיז דמי בגסיסה איטית אחר קרב עגום
אך כעת אני מתיז מתוך ידי
את אותו כישוף של אש תשחורת
ואין אני מבין מדוע
אך לפתע עיני בורקות אמת
הנני תופס את התגלות הצחוק של אותו גורל חמקמק
רבים ניסו לתפוס אותו גורל
אך רק אני אוחז כעת בידי בו
והנה אני מקריבו לפולחן
מעלה באוב, ידעוני כמותי
מעולל שבועה בתולה.
אין עוד הגורל צוחק לי
כעת מראה לי מן עצבות
קדרו פניו, השבי רע לו
הרי גורל, השלך חיוך
כתאונה אתה ללא כל זמן
לעד נמשכת עד יום זה.
האם אני הוזה ?
רק לפני מחצית הרגע
ידיי לפתו אותו פרחח
כעת מהטל בי מוחי הקודח
וטירוף נדבק כמן רוחו של מת
אל מחשבותיי המבקשות צלילות מוחין.
עלי להעלות באוב, עלי להעלות באוב
אחוז פגיון, ארקטורוס, שלוט היטב ברצון ידיך
בתוך יגון המנוגן על נבל זכור,
שלוט בעצביך, שלוט בכל אותם פחדים האופפים את המקום
כיצד נתתי לעיוור בור להובילני למלכודת זו
בגידתם של מרצחים עדיפה לי מאשר מוות כה צפוי מראש.
וזמן הרוג, גורל נבזי, משתעשעים לי במוחי
רוצים בתוך ראשי לזרוע בי אימה
אך אין אני פוחד מאופלה של חשכה
או מאותם נהמות של ערוב משחר לטרף.
העלה באוב, ארקטורוס, כפי שלימדך
לאזארוס הזקן
אך ורק בזאת תושיע עולם חורבות.
מגורל חרבה של נמסיס.
שדוד אותי- גנב הזמן
קח ממני רגש זה של מציאות
שאעשה מתוך התבוססות דמי
את אשר אין לעשותו. |
