דווקא עבר די הרבה זמן, אני חושב, זה לא אמור להטריד אותי. מה
איכפת לי אם היא יוצאת עם אחרים. בעצם כן איכפת לי. ואולי
לא... אוף אני עם כל השטויות שלי, לפעמים אני חושב שאני מתחרפן
יותר מדי, קצת יותר מדי.
אבל משום מה הפעם זה מחרפן אותי לגמרי.

נפגשתי עם טל ורונן בכניסה לאיזו מסעדה בהרצליה פיתוח, מסעדה
בסגנון של "אצלנו משלמים רק בדולרים". נו אלה עם השמות של
המאכלים שאפילו המלצרים לא יודעים לבטא נכון. (נכון שיש את זה
גם במסעדות של מרוקאים אבל נעזוב את זה). חיכינו עוד איזה רבע
שעה-עשרים דקות עד שקובי וענת נזכרו להגיע ואז נכנסו למסעדה.
אני בטוח שזה לא רק אני אבל מאז שמירב ואני נפרדנו אני נוטה
לדמיין שאני רואה אותה כל שנייה. הפעם זה לא היה דמיון. שם,
בפינה של הלא מעשנים עם הפנים אלי, היא יושבת. כנראה מישהו שם
למעלה מנסה לעשות לי דווקא והשולחן היחיד שהיה פנוי זה השולחן
שממול לשולחן של מירב. ניסיתי לשחק אותה קול, אבל בתוך תוכי
אכלתי את הלב. התיישבתי ככה שאני אוכל לראות אותה אבל גם שהגב
של רונן יסתיר אותי.
כל הארוחה הייתי שקוע בלראות אותה מדברת אתו. הוא, בכלל לא יצא
לי לראות מי זה, מה שמטריף אותי עוד יותר. אוף למה אני ככה,
אני כאן עם חברים שלי אני אמור ליהנות. פאק רן, עברו כבר שמונה
חודשים, היית אמור להתגבר על זה ממזמן. אני כמובן מתחיל להריץ
סרטים בראש שלי. לצערי זה לא איזה "נוטינג היל" או משהו
בסגנון. זה דווקא הזכיר לי את הסגנון של היצ'קוק אבל ניחא.
כל הערב אני מסתכל עליה, מקווה שלשנייה אחת היא תסתכל עלי.
מקווה שפתאום היא תבין עד כמה היא טעתה ותרוץ אליי, עם חיוך
דבילי וחזה קופץ. וברגע שהיא תתקרב היא תעצור ככה שהאף שלי יגע
בשלה, והיא תלחש לי קרוב קרוב עד כמה שהיא אוהבת אותי ושהיא
רוצה אותי. כמובן שזה לא קרה, וחצי שעה אחרי שהתיישבתי היא קמה
ללכת. מה שעיצבן אותי עוד יותר שאת ההוא לא הצלחתי לראות.
כל העניין התחיל לחרפן אותי, איך זה שהיא ממשיכה ואני עוד תקוע
מאחור. איך זה שאני כל הערב בוהה בה והיא, לשנייה היא לא הסירה
את המבט ממנו. אמרתי לזוגות שאני מצטער ושאני לא מרגיש טוב, מה
שכמובן היה בחציו נכון, ויצאתי לכיוון הפיג'ו 206 החדשה שלי.
לקחתי שאכטה מהמרלבורו והתנעתי את הרכב. אני לא מעשן - יש לי
את זה רק למקרי חירום, כמו עכשיו.
עקבתי אחריהם עד שהם נכנסו לאוטו שלו ואת כל הדרך מהרצליה
פיתוח עד לנתניה עשיתי כמו שרואים בסרטים. ניסיתי לשכנע את
עצמי לעשות פרסה אבל משהו בי אמר לי להמשיך. החניתי את הפיג'ו
שלי קצת אחרי המאזדה שלו וכשהם עמדו להיכנס לוילה קפצתי על
הבחור והתחלתי לתת לו בוקסים בכל מיני מקומות. אחרי שההוא נראה
קצת מעולף פניתי לכיוון מירב. חשבתי שגם הפעם היא תרוץ אלי
מחובקת אוהבת אבל לא. כנראה שגם ההוא לא היה בדיוק מעולף כי
איזו מכה לכיוון החברים הקטנים שלי ועוד מכה לכיוון הפנים גרמו
לי לישון טוב.

דווקא עבר די הרבה זמן, אבל לזכור שהיא לא גרה בנתניה? פאק
מירב גרה בכלל בבאר שבע. פעם הבאה תזכירו לי שלא כל אחת עם שער
שחור ותלתלים היא מירב...