"מישהו רצה מרק?, את רצית מרק?", אבי פנה לאיילת, "לא? אז מי
רצה מרק? אני בטוח שמישהו רצה מרק!", אבי היה עובד עצות, מישהו
רצה מרק, הוא היה בטוח בזה אחרת למה הוא הביא את המרק לחדר
המרכזי? "אולי אתה רצית מרק בעצמך?", זה היה אורי שפתח את פיו.
אבי בדרך כלל לא היה מתייחס למה שיש לאורי להגיד, אבל הפעם אבי
לא יכול היה להתחמק מן הנקודה שהוצבה בפניו.
באמת, אולי היה זה הוא שרצה מרק מלכתכילה?, הרי לא יתכן שמישהו
יבקש מרק ואחר כך יתכחש לעובדה שהוא ביקש אותו, הרי כך אותו
אדם לא יקבל את המרק המיוחל, אז זה משאיר רק אותו, לבד, לאכול
את המרק.

אבי התיישב בצד ליד אחד השולחנות שהיו בחדר ואכל את המרק
בחשדנות, הוא לא סמך על הנוכחים אחרי שניסו להטעות אותו להביא
להם את המרק שלו. המרק היה קר, יכולתי לראות לפי הבעת פניו של
אבי כשהוא החל לשתות אותו. סביר להניח שהוא גם היה מאתמול,
נזכרתי במשהו על מרק שלא רציתי לאכול אתמול אז החבאתי אותו כדי
שהאחראים לא ידעו, באמת תהיתי עכשיו מה קרה לאותו מרק.

הערב היה שקט יחסית לשאר הערבים, אולי זה היה בגלל שאריה היה
בבידוד, תמיד שאריה היה בבידוד היה שקט יחסית, אריה היה בדרך
כלל גורם לכל הבעיות, משום מה לאחראים יש בעיה עם זה שאריה
מרביץ לשלומי, אבל אנחנו כולנו היינו רגילים לזה כבר. כל ערב
אריה ושלומי היו מתיישבים לשחק שש-בש בחדר המשחקים, ובדרך כלל
זה היה נגמר בזה שהם היו רבים על מי אמור לנצח והולכים מכות.
מידי פעם היה עובר שם אחד האחראים ורואה אותם רבים.
הם תמיד היו מאשימים את אריה, כי הוא היה החזק ולפי תפיסת
עולמם של האחראים לא יכול להיות שהמישהו החלש יותר ירצה ללכת
מכות. הם היו תופסים את אריה ומכניסים אותו לבידוד, וזה כל מה
שידענו. ובמשך הימים הבאים שלומי היה משחק שש-בש עם עצמו, והוא
לא היה מוכן לשחק עם אף אחד אחר, הוא שיחק תור אחד בשבילו ותור
אחד בשביל אריה, כאילו לזכרו, הוא אמר שכשאנשים נכנסים לבידוד
אז כל המזל שלהם נשאר בחוץ ובגלל זה שלומי עוד לפעמים מנצח
אותו, גם כשהוא בבידוד.

תמיד כשאריה היה חוזר מבידוד הוא היה נורא עיף, אבל תמיד התעקש
לשבת ולדבר איתי, הוא היה אומר שהדבר שהוא הכי התגעגע אליו
כשהוא היה בבידוד היה לדבר איתי, כי אנחנו ידידים בנפש.
כשרק הכרתי את אריה והתחלנו לדבר גילינו שאנחנו מבינים אחד את
השני מעולה, למרות שהוא מבוגר ואני רק ילד, אבל הוא אמר שזו רק
עוד הוכחה לכך שאנחנו באמת ידידים בנפש, ושהגיל בכלל לא משנה
כי הנפש שלנו בכלל לא יודעת מה הגיל שלה כי לה הזמן הוא לא
רלוונטי מכיוון שאין לנפש איפה לשים שעון.
פעם גם לא ידעתי מה זה נפש, אז אריה היה צריך להראות לי. הוא
חיכה עד שכל האחראים הלכו לישון, הדליק את האור הקטן שהיה מעל
המיטה הוריד את החולצה והראה לי את הנפש שלו. הוא הוציא קנקן
מלא מיץ פטל מהחזה שלו, רק שזה בכלל לא היה מיץ פטל אלא הנפש
שלו, כמו שהוא הסביר לי, ושבעצם לנפש אין צבע, שהנפש שלו היא
בצבע אדום בגלל הרגשות שלו שהם אהבה ועוד כל מיני, האהבה הוא
אמר הייתה אלי, "אבל לא אהבה כמו לבחורה, אני לא הומו או
משהו!, אהבה כמו בין שני חברים".
הוא אמר לי שלפני שבאתי הנפש שלו הייתה בצבע כחול בגלל שהוא
הרגיש בדידות ועצבות, אבל כשבאתי נעלם הכחול ונהיה אדום כאילו
ששמו לו צבע מאכל בנפש, תמיד תכננו להתגנב למטבח ולגנוב צבע
מאכל ולצבוע את הנפש שלנו באיזה צבע שאנחנו רוצים ואז להחזיר
חזרה - זה חשוב להחזיר חזרה, כי אחרת כבר היינו נהפכים לזומבים
בלי נפש אמיתית. הוא לימד אותי איך להוציא את הנפש שלי מהחזה
ולהסתכל על הצבע שלה, הוא היה סגלגל חיוור כזה ואריה תמיד
הבטיח להסביר לי מה זה אומר אבל אף פעם לא קיים, הוא תמיד היה
מתחמק.

שני ליטר היתה המידה הרצוייה של נפש בתוך הקנקן, ואצלי היה קצת
פחות, אריה אמר שזה בגלל שכשההורים שלי הכניסו אותי למקום הזה
איבדתי חלק מעצמי אבל זה לא נורא כי אני עדיין מעל הקו האדום.
אצל אריה היה חסר גם אבל הוא לא היה מוכן להגיד לי למה.
זו היתה הפעם הראשונה שלקחו אותו לבידוד שגיליתי למה חסר לו
בקנקן. הוא חזר מהבידוד עייף כזה ורק רצה לדבר איתי, אבל באותו
ערב שהוא חזר הוא לא הסכים להוציא את הקנקן שלו, וכך היה גם
במשך כל השבוע שאחרי, אז פעם אחת התגנבתי לחדר בלי שהוא ישים
לב וראיתי אותו מוציא את הקנקן כדי לבדוק מה הצבע שלו, וראיתי
שחלק מהנפש שלו נעלמה, לא יכולתי לראות בדיוק כמה כי הוא שם לב
שאני שם והחזיר את הקנקן מהר לתוך החזה שלו, בערב הזה הוא עשה
לי את השיחה הכי כואבת שהיתה לי בחיים שלי, אפילו יותר מהיום
שבו ההורים שלי אישפזו אותי, "עזוב אותך מהחראות האלה! לא
מבינים כלום מהחיים שלהם! למה הם אף פעם לא עשו שטויות בחיים
שלהם?", אמר אריה כששאלתי אותו מה הוא חושב על ההורים שלי,
ההורים שלי אמרו שהם עושים את זה בשבילי כדי שאני לא אפגע
בעצמי, אבל ידעתי שהם בעצם עושים את זה בשביל שאני לא אפגע בהם
ובאחותי.
"אנחנו כולנו נולדים עם שני ליטר נפש נקיה וטהורה, ובגלל זה
לתינוקות אין מחשבות כמו לרצות לראות סרט או להרביץ למישהו, הם
רק רוצים ת'אוכל שלהם וכל שאר הדברים. ולאט לאט כשהם גודלים
ומתחילים להבין את העולם סביבם, מוסיפים להם צבע מאכל לנפש
שלהם לפי מה שהם עברו ואיך שהם מתנהגים לעולם שמסביבם.
אנחנו נולדים עם שני ליטר נפש, ולא טיפה יותר. כל פעם שאנחנו
עוברים דבר רע, הנפש שלנו לא יציבה ומתנוענעת בתוך הקנקן, וקצת
נשפך. לפעמים אנחנו יכולים לאסוף את מה שנשפך אבל לפעמים באים
השדונים של הנפש ולוקחים, כי להם אין נפש משלהם, הם נולדים עם
סתם קנקן ריק.
"במקום הזה שהם לוקחים אותי אליו, יש הרבה שדונים רעבים, ובגלל
זה הם לוקחים אותי לשם, הם מקווים שהשדונים יקחו ממני את הנפש
שלי ואז אני כבר לא אהיה אלים ולא שום דבר יותר, אולי אני אוכל
רק לשחק שש-בש, אבל זה רק בגלל שאני משחק מגיל 7 וזה בטבע
שלי."
"כל פעם שהם לוקחים אותי לבידוד, השדונים מצליחים לגנוב לי קצת
מהנפש, ויום אחד לא ישאר לי נפש בכלל ואני אעלם"
אחרי זה שנינו שתקנו הרבה זמן עד שבא אחד מהאחראים לבדוק מה
קורה, ואם הכל בסדר. אריה אמר לו שהכל סבבה ושאנחנו סתם משחקים
את משחק השקט אז האחראי צחק והלך. אחרי שהוא הלך אני ואריה
התגנבנו למטבח ושתינו מיץ פטל, אמיתי, לא כמו בנפש.

אף אחד לא שם לב לשינוי שחל באריה, הרי אף אחד לא ממש הכיר
אותו חוץ ממני. בשביל כולם אריה היה אותו הדבר, הציק למי שהוא
היה רגיל להציק לו, שיחק עם שלומי שש-בש, ודיבר איתי די הרבה.
אבל אני יכולתי לראות בעיניים שלו שמשהו לא בסדר, כבר לא היה
לו חשק לדברים כמו מקודם והוא היה רוצה לישון יותר ויותר.
שמחתי לדעת שמצבו של אריה השתפר, זה היה יום שלישי בבוקר, הוא
קם בקפיצה מהמיטה, "בוקר טוב!", אריה תמיד אהב את ימי שלישי כי
טלי היתה מגיעה לבקר אותו. טלי היתה הפסיכית שלו, הוא פעם סיפר
לי שמאז שהכניסו אותו למקום הזה הוא צריך לראות איזו פסיכית
אחת פעם בשבועיים כדי שהם יוכלו לדעת אם הם שברו אותו כבר, אבל
לא היה אכפת לו כי היא היתה כוסית. אני הייתי מספיק מבוגר
בשביל להבין את זה. אני גם הייתי מספיק מבוגר בשביל לפנטז על
זה, על אריה וטלי, כי ראיתי אותה והיא באמת היתה כוסית.
כל פעם שהיא הייתה באה הם היו נכנסים לחדר כזה סגור בלי
חלונות, ידעתי שהם רק מדברים שם, אבל הייתי מדמיין שהוא מזיין
אותה בחדר, זה היה הדבר הכי קרוב לסרט אירוטי במקום שבו אני
הייתי, במקום הזה יכולת לראות רק מה שהאחראים רצו שתראה.
פעם הרגשתי אשם על זה שחשבתי על אריה וטלי, אז סיפרתי לו. הוא
לא כעס, וגם לא צחק, הוא רק חיבק אותי ואמר לי שזה טבעי
לחלוטין שנער בגילי יעשה דברים כאלה ושזה רק אשמת האחראים שהם
לא נותנים לי להתפתח כמו שנער בגילי צריך להתפתח, אחר כך הוא
התעצבן, קילל ובעט בכסא. אחד האחראים שעבר שמע את המכה ועצר
להסתכל לתוך החדר, עמד שם כמה שניות והמשיך ללכת.
הוא הבטיח לי שאם הוא יזיין את טלי הוא יגיד לי ושבנתיים אני
יכול לפנטז.
אבל אני כבר לא יכולתי בכל מקרה, כי במקום לראות אותם בדמיון
שלי מזדיינים ראיתי את טלי שוכבת חצי ערומה על השולחן בחדר
הסגור ואת אריה בועט בכסא למוות.

יומיים אחר כך הוא ושלומי שוב רבו, ושוב באו האחראים לקחת
אותו, ניסיתי להסביר להם שמה שהם עושים זה לא בסדר ושהשדונים
ישתו לו מהקנקן אבל הם רק הסתכלו עלי וצחקו. השבוע שאחרי היה
קשה מאד, וגם משעמם. לא היה לי עם מי לדבר וגם לא יכולתי לישון
כי כל פעם שנרדמתי חלמתי על שדונים שבאים ושותים לי מהקנקן. גם
לא אכלתי כמעט והאחראים התחילו לדאוג. גם טלי באה באותו שבוע,
היא כנראה לא ידעה שאריה בבידוד ושהם לא יוכלו להזדיין. אז היא
נשארה קצת לדבר איתי, אני לא יודע למה היא בחרה לדבר דווקא
איתי, היא אמרה לי שאריה מדבר עלי הרבה, ושאני נורא חשוב לו.
היא גם ניסתה לשאול אותי כל מיני שאלות על אריה, כמו מה אנחנו
עושים ביחד ועל מה אנחנו מדברים. אבל אני הייתי עסוק בלנסות
לראות מה הצבע של הנפש שלה.
אחרי כמה דקות היא ויתרה על לדבר איתי, אמרה לי להגיד לאריה
שהיא לא יודעת מתי היא תוכל לבוא עוד פעם והלכה.
נורא שנאתי אותה אחר כך, לא ידעתי למה, פשוט היתה לי הרגשה
שהיא כבר לא אוהבת את אריה ושהוא יכעס.

כנראה שאי אפשר לישון בבידוד, כי כשאריה יצא מבידוד ראיתי שהוא
היה כל כך עייף שהיו צריכים לעזור לו ללכת לחדר שלו. הוא גם
היה רזה יותר, אולי בבידוד עושים הרבה כושר? רציתי לשאול אותו
את כל השאלות האלו אבל הוא נרדם ברגע שהוא הגיע למיטה.
כל פעם הם לקחו את אריה לבידוד ליותר ויותר זמן, וכל פעם שאריה
חזר מבידוד הוא היה חלש יותר.
ניסיתי כמה פעמים לדבר עם אריה, לנסות לשכנע אותו לא להרביץ
לשלומי, אבל כל פעם הוא סירב ואמר שזה עניין של עיקרון ולא
משנה מה התוצאות אסור לוותר על עקרונות.
אריה נהיה עייף יותר ויותר, והוא גם הוריד הרבה במשקל, כנראה
שהוא נורא התאמץ בבידוד, זה בטח לא קל לברוח כל היום משדונים
שמנסים לגנוב לך את הנפש. והנפש של אריה היתה אוזלת ואוזלת
מפעם לפעם, ואריה היה בודק אותה גם פחות ופחות, הוא אמר שכבר
לא כל כך אכפת לו, ושזה כבר לא כל כך משנה.

אבי גמר את המרק שלו, השאיר את הצלחת על השולחן וקם. הוא הלך
בחדר והתיישב מול שלומי שהיה עסוק בלזכור תור מי זה עכשיו,
תורו או תורו של המזל היתום של אריה.  אבי הסתכל על הלוח במבט
מבין של לפחות אלוף העולם בשש-בש וחיכה להחלטה של שלומי. בסופו
של דבר שלומי החליט, גילגל את הקוביות והזיז את החיילים
הלבנים. "אתה מפסיד בתורכי!", העיר אבי בטון מבין, והנהן.
שלומי לעומת זאת לא התרשם מתואר האליפות הבין-לאומית של אבי,
והכניס לו סטירה לפנים. עד שאבי התאושש מהמכה, פקח את עיניו
וסקר את החדר מחדש, שלומי כבר הספיק לעמוד על רגליו עם גבו
לאבי, אני עמדתי גם כן וכך גם עשו כל שאר הנוכחים בחדר, חוץ
מאריה. אריה היה עסוק בלהגרר פנימה על ידי שלושה אחראים, באמת
כבר שאלתי את עצמי אם הם אי פעם יחזירו אותו מבידוד.
הם לקחו אותו לחדר נפרד, חדר עם מיטה לבנה והרבה ארונות,
וננעלו איתו בפנים להרבה זמן. כל אותו הזמן אני ישבתי בחוץ
וחיכיתי.
גם שלומי ישב וחיכה, עכשיו שאריה יצא מבידוד המזל שלו חזר אליו
ושלומי צריך אותו בשביל להמשיך את המשחק.
אחרי כמה שעות הם יצאו מהחדר, אף פעם לא ראיתי את האחראים
מתנהגים ככה. חלק מהם צעקו, חלק מהם שתק, וכולם הלכו בצעדים
מהירים.
אני חיכיתי עד שהם ילכו וניצלתי את ההזדמנות לראות מה שלומו של
אריה, למזלי הם לא זכרו לנעול את דלת החדר החדש של אריה.

אריה נראה נורא, היו לו סדקים בשפתיים, וקמטים על המצח, אבל מה
שתפס את תשומת ליבי הכי הרבה היו העיניים שלו. הן היו מוזרות,
לא ידעתי להבין מה בדיוק היה מוזר בהן, אבל ידעתי שמשהו מאד לא
בסדר. ניסיתי לדבר איליו, לשאול אותו מה לא בסדר אבל הוא לא
ענה לי.
נשארתי איתו שם הרבה זמן, לא ידעתי כמה, אבל אני כבר הספקתי
להתגעגע למרק מאתמול. בדיוק כשחשבתי לקום לקחת משהו לאכול אריה
דיבר.
הוא לא דיבר חזק, והוא גם לא דיבר ברור, אבל יכולתי להבין אותי
אם הקשבתי ממש חזק. בהתחלה הוא ביקש חיבוק, אחר כך הוא ביקש
כוס מים, ובסוף הוא ביקש שאני אקשיב לו, אבל אני כבר הקשבתי
הכי חזק שיכולתי אז פשוט המשכתי להקשיב.
"אתה יודע שמכל האנשים רק לך יש את הסיכוי לצאת מפה נכון?", זו
היתה שאלה שלא ידעתי לענות עליה, אריה תמיד אמר לי שאם מישהו
מפה יצליח לצאת החוצה זה יהיה אני, ואני תמיד אמרתי לו שאני אף
פעם לא אצא מפה בלעדיו, הוא אמר שזה חבל כי הוא באמת קיווה
בשבילי.
באותו הרגע לא היה אכפת לי אם אני אצא מכאן או לא, רק רציתי
שאריה יקום כבר ויגמור על אבי במכות על זה שהוא שתה לי את
המרק.
הנהנתי. "אני רוצה שתבטיח לי שתצא מפה אתה שומע!, אתה שומע!",
הוא ניסה לצעוק את המשפט הזה, במקום צעקה המשפט נגמר בשיעול
עצבני.
"תראה, אני רוצה שלפחות אחד מאיתנו יצליח לברוח מכאן!", אני
עמדתי משותק, הסתכלתי עליו, לא ידעתי מה לעשות. "תראה", הוא
אמר והתרומם לישיבה. הוא הוציא את הקנקן מהחזה שלו. אני הייתי
בהלם, הקנקן היה כמעט ריק, היה בו רק כמה טיפות מנוזל שמאד
הזכיר לי דם. הרגשתי בחילה. "תבטיח לי שתצא מפה!, תבטיח לי!",
אני שוב הנהנתי ואריה חזר לשכב, הוא השתעל עוד פעם אחת
והתעלף.

ידעתי שצריך למלא את הקנקן של אריה וגם ידעתי מה אני צריך
לעשות.
למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם, התגנבתי לחדר האוכל ועברתי על כל
הארונות עד שמצאתי צבע מאכל. ידעתי שאין לי הרבה זמן, לקחתי
קנקן מים מהארון והכנתי מיץ פטל. יצאתי בשקט מחדר האוכל,
וסגרתי את הדלת. נשמתי לרווחה, אף אחד לא ראה אותי. רצתי לחדר
של אריה, כבר תכננתי איך אני הולך לספר לו שבאתי לראות את אותו
להגיד לו שמצאתי צבע מאכל בחדר האוכל, ראיתי את דלת חדרו של
אריה וידעתי שאני כבר שם, מזה הרבה זמן הרשיתי לעצמי לחייך.
נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת, אבל כשנכנסתי לחדר, במקום אריה, נח
שם רק קנקן ריק על המיטה.

שתיתי את המרק שלי וחזרתי לשחק שש-בש עם שלומי. עכשיו זה היה
תורי ללכת מכות עם שלומי אחרי כל משחק.
אף פעם לא סלחתי לאחראים על מה שהם עשו לאריה, והתנקמתי בהם כל
פעם שיכולתי.
עכשיו במקום לדבר עם אריה הייתי מדבר עם עצמי, והאחראים לא
אהבו את זה במיוחד, אבל לי לא היה אכפת.
הייתי עכשיו גם מדבר עם טלי, היא הייתה באה לפעמים לדבר איתי
אחרי שהיא שמעה על מה שקרה לאריה.
כבר לא פנטזתי על אריה וטלי, עכשיו הייתי מפנזטז עלי ועליה,
חשבתי שזה לא יהיה הוגן כלפי אריה, כי באמת לא הגיע לו מה שקרה
לו, למרות שהוא היה הולך מכות עם שלומי זו לא היתה אשמתו, אולי
הם היו מכניסים את שלומי לבידוד במקום אריה, הכל היה שונה.
אם אריה רק היה מסביר להם פעם אולי הם היו מבינים אותו ולא
מתערבים.
אם הם רק היו יודעים ששלומי היה מרמה אותו בשש בש כל הזמן.