ערב יורד על ההתנחלות הקטנה "לוע ארי יהודה" בדרום הרי יהודה,
אורות הבתים נדלקים לאיטם ומסמלים את מקום הישוב בעשרות בודדות
של אורות צהובים, שומרי הלילה נפרדים ממשפחותיהם, בתקווה
לראותם בבוקר המחרת, אוספים את הילדים לחיבוק אחרון נאנחים
לוקחים את הרובה ויוצאים אל הקור של הרי יהודה, ניגשים למכונית
הסיור הממתינה להם לרוב מול הכניסה זורקים שלום לקב"ט ומתחילים
בסיבוב הראשון.
אותו ערב היה הערב הראשון שאבי היה אמור לצאת לשמירה, בתור חדש
בישוב ניתנו לו כמה שבועות להתארגן בטרם יצורף לשומרים. באותו
ערב הגיע הקב"ט אל מול ביתו של אבי, צפר וחיכה. בתוך הבית חיבק
אבי את הילדים, נישק את אישתו שירה, חגר אקדח, הרים את ה M-16
ויצא החוצה. אבי יצא, העיף מבט מסביבו, הבחין בטויוטה המחכה
לו, בוסס בבוץ עד לרכב, נכנס זרק שלום למאיר הקב"ט, ורכב
הביטחון פנה ויצא לדרך. בחושך לא נראו אותם מראות נוף שנראו
ביום מתצפית הישוב ושהיו גורם מכריע בבחירתם בישוב הקטן הזה,
נכון שהיו שם רק ארבעים משפחות אבל כלל הדברים שהצטרפו להחלטה
לבחור ב"לוע יהודה" בתור מקום מגורים הכריע למרות כל העובדות
והדעות השליליות שהעלו בני משפחותיהם שלו ושל שירה כנגד המעבר
לאזור צחיח זה. הם היו זוג צעיר נשואים שלוש שנים שחיפשו מקום
שיתאים לתנאי חיים צנועים, מלאי אידיאלים, שיאפשר גם לגדל את
הילדים ברוח זו, וישלב במידת האפשר נוף יפה, שכנים טובים,
ומחיר שיתאים לתקציבם הצנוע, והכל נמצא במקום הקטן הזה. לאחר
כמה דקות נקטע חוט זיכרונותיו כאשר הם הגיעו לנקודה הראשונה.
מאיר ניצל את עובדת היותו חדש ושלח את אבי לבדוק את הגדר.
לכאורה הכל היה תקין והם המשיכו הלאה. בעודו יושב במושב הנוסע
הוא תהה על כל אותם הדברים שהביאו אותו כנגד רצון הוריו לכאן.
הוא היה בן יחיד, גדל במסגרת של בני עקיבא, התגייס לשלוש שנים
צבא והתמלא באידיאלים. הוריו חשבו שזה יעבור, שהוא יתבגר
והתקופה ה"רומנטית" תעבור עם הזמן, אך לא, הוא גדל ודבק בעם,
בארץ ובכל אותם הדברים שפיטם בהם את עצמו בתיכון ובצבא מספרי
הרב קוק, ספרי היסטוריה יהודית שעסקה בעיקר במאה האחרונה,
ומקורות רבים נוספים שהספיק לבלוע בדקות הפנאי שהיו לו. לאחר
כל זאת החליט דווקא לעבור לגור בהתנחלות. הם הגיעו אל הנקודה
השניה. שוב הכל היה תקין והם המשיכו הלאה. לא נשאר הרבה עד
לסוף המסלול והנסיעה המשיכה בקצב מהיר. הם עברו מנקודה לנקודה
בלי בעיות מיותרות, אבי התחיל כבר לחשוב על החזרה הביתה, על
כניסה מתחת לשמיכת הפוך ושינה ערבה עד הבוקר, אולם כמה דקות
לפני סוף הסיור הבחין אבי בפירצה בגדר. מאיר הסיט את הרכב
לצידי הכביש ויצא עם אבי לבדוק את השטח. הגדר הייתה חתוכה
בחלקה התחתון, וניתן היה להבחין בבירור בעקבות הזחילה של אדם
או שניים שעברו במקום. מאיר רץ לאוטו להפעיל את האזעקה, ואבי
רץ להתקשר הביתה ולהזהיר את שירה שתנעל את הדלתות, אולם עד אז
כבר נותקו כל קווי הטלפון ביישוב. הסירנה נשמע בקול רם ברחבי
האזור והמקום שקק חיים בזמן שפרוז'קטורים הופעלו, והאנשים
הסתגרו היטב בבתיהם, ובכל רגע היה צריך להגיע הכוח הצבאי, אולם
עד אז מי יודע מה יכול לקרות. אבי נכנס לרכב שבו מאיר כבר ישב,
הפעיל את המנוע והתחיל בנהיגה פרועה לכיוון ביתו. כל אורות
הבית דלקו, מה שלא הפחית את חששו. רגע לפני צאתו מהרכב, תפס
מאיר את אבי במעילו ואמר לו, "אין לי זכות להטיף לך לזהירות
אבל אני אומר לך שתיזהר, ושנית, אני נכנס איתך הביתה". הם יצאו
מרכב הביטחון, ופנו בשביל המוביל לבית הקטן, ששימש מקור גאוה
לא קטן לזוג הצעיר בפני כל הטוענים לעליבות החיים במקום. אבי
שלף אקדח ומאיר הוציא את הפנס מתא המטען. שניהם התחילו ללכת
לכיוון הבית כאשר צרור יריות מכוון היטב פגע בפנס הגדול שנשמט
מידיו של מאיר וכיסה את האזור באפלה. כעת לא היה ספק מחבל היה
בתוך הבית. כעבור שניה אבי מצא את עצמו מתגלגל בבוץ מתחת למאיר
שהפיל אותו אל האדמה הבוצית עם הישמע צליל היריה הראשונה.
"שירה!" צעק אבי ביאוש, ואין קול ואין עונה.

באותו ערב שבו אבי יצא לשמירה שירה השכיבה את הילדים לישון
כרגיל, עופר ויצחק נולדו בהפרש של שנה האחד מהשני, גדלו
במהירות וגזלו את כל תשומת ליבה, לא שהיא התנגדה לזה כמובן.
חלומותיה הלכו ונתגשמו אחד לאחד, היא גרה במקום יפהפה בבית
משלה עם האיש שהיא אהבה, שני ילדים בריאים, ופינה משלה לברוח
אליה ואת כל המרחב שהיא צריכה לעצמה. כאמור, באותו ערב השכיבה
שירה את הילדים כרגיל, היה זה הערב הראשון שבו היא נשארה לבד,
על כן היא הסיקה בעצמה את האח הגדולה בסלון לקחה ספר ושקעה
בקריאה. עברו שעתיים ושירה המשיכה לקרוא בעצלתיים, בסביבות
השעה 11 נשמעה דפיקה חלושה בדלת, בחשש ניגשה לדלת ושאלה מי זה.
קול באנגלית אמר משהו לא ממש ברור ועל כן פתחה את הדלת לכדי
חריץ בכדי לזהות את המתדפק בשעת לילה זו, חריץ זה הספיק
לאלמוני בכדי להטיח באלימות את הדלת בבעלת הבית ולהתפרץ לתוך
הבית. גופה של שירה נחבט ברצפה ברעש עמום עת הפורץ נכנס אל תוך
הבית ונעל מאחוריו את הדלת. שירה התעוררה לאחר חצי שעה כפותה
על הרצפה הקרה של הסלון, האש שבאח כבתה, ועל אחת הכורסאות ישב
מישהו ודיבר בערבית, במכשיר פלאפון קטן, על ברכיו היה מונח
רובה, האיש קלט שהיא ערה אמר משהו וצחק, לזווית עינה נכנס ערבי
נוסף לשניה היא תהתה מה קרה ולאחר רגע היא התעלפה שוב כאשר כל
שהספיקה לראות היה המגף הכבד שיורד לכיוון פניה.

מספר דקות לאחר מכן הגיע הטויוטה של מאיר ואבי אל מול הבית,
מאיר חזר לאוטו ודיווח על המצב לאשורו, הבית הבודד ברחוב קשת
יהודה היה בידי המחבלים, בבית נמצאים שלושה אזרחים, אישה ושני
ילדים קטנים, קיים חשש למחבלים נוספים בישוב. בעודו מדווח
הופיע על גג הבית מחבל עטור חגורת נפץ וקלצ'ניקוב ביד והתחיל
לצעוק לכיוונם דברים בעברית משובשת, רוב דבריו נשמעו כקללות
חסרות פשר. אבי כבר דרך את הרובה ושיחרר את הנצרה וכיוון את
הרובה אולם מאיר הוריד את  קנה הרובה המכוון אל הגג והצביע על
חגורת הנפץ שהאיש לבש במקום זאת צעק אליו ממקום מחבואו בערבית
צחה ושאל לרצונו של האיש, המחבל מיד התחיל לצרוח בערבית,
בינתיים הסביר מאיר לאבי את המצב, "לא משנה כמה שאתה נואש",
אמר לו "לעולם אל תחשוף את עצמך אלא עם כן אתה רוצה לחטוף כדור
במקום ההוא, בינתיים אין לנו מה לעשות חוץ מאשר לחכות לסיוע,
יכול להיות שהם מילכדו את כל הבית, ויכול להיות שלא. אני בטוח
שכולם בריאים בפנים", המשיך מנסה לעודד את רוחו של אבי שנראה
עגום יותר מרגע לרגע. "תוך עשר דקות יהיו כאן הצלפים וצוות
המשא ומתן וכל שאר הדברים, העיקר שנמשוך את הזמן, כל עוד הוא
נמצא שם יש תקווה" אבי התחיל לכסוס ציפורניים, בינתיים עלה
מאיפה שהו קול של מסוק שתי מכוניות צבאיות עצרו מאחורי הטויוטה
שלהם מאחת מהן יצא יצאו שני קצינים בכירים, ומהשניה שני אנשים
במדים אזרחים מסוקים נחתו באזור כאשר כל אחד משחרר מתוכו עשרות
חיילים ונשארו להמתין למקרה של פינוי, חובשים התמקמו מאחורה,
אנשי חיל הקשר שיבשו את השידור הסלולארי באזור ובדקו את ניתוק
הקווים שנעשה בעבודה ערבית, חיילי נח"ל כפי שהוברר מאוחר יותר
כיתרו את הבית  ועוד מחלקה נוספת סרקה את הישוב בחיפוש אחרי
מחבלים נוספים, בינתיים נשטח המצב בפני הקצינים והשב"כניקים
בשטח מאיר התנדב לחשוף את עצמו ולנהל את המשא ומתן, השכפ"ץ
הולבש הנשק הוסר ומאיר צעד קדימה בעוז, וצעק בערבית שהוא בא
לשאת ולתת, מכשיר הקשר הורם גבוהה על מנת שהיושב על הגג יראה
שהוא בא ללא נשק, בינתיים הגיעו גם צוותי החדשות, הדבר האחרון
שכולם היו צריכים, ועל כן שני חיילים נאלצו לבוא ולפנותם
מהזירה דבר שבזבז זמן נוסף, מאיר התקדם בזהירות ובצעד איטי
לכיוון הבית נעצר במרחק של עשרים צעד מהבית פתח את הקשר על מנת
להעביר את כל תוכן השיחה לבכירים ממנו שישבו ברכב לבטח, המשא
ומתן התחיל, תמורת שחרור בני הערובה דרשו המחבלים, הם היו
שניים לפי מה שהתברר מדברי המחבל שהיה על הגג,  שחרור 150
אסירי ביטחון, וכן העברת כסף לרשות הפלסטינית, מאיר ניסה לפעול
לפי ההוראות, וניסה למשוך זמן להוריד את מספר האסירים להוריד
את כמות הכופר שנדרש להעביר לרשות וכן הלאה, אולם התוצאה
היחידה הייתה בכך שהקלצ'ניקוב הורם כלפי מעלה בתנועה חלקה נכנס
לשקע הכתף, צרור יריות נישמע, ומאיר נפל אל תוך הבוץ כאשר דם
זורם ממספר פגיעות בראשו, החיילים פעלו אוטומטית, הצלפים
שהתמקמו מסביב לבית הורידו את המחבל שהיה על הגג והחלו להתקדם
לכיוון הבית מכתרים אותו מסביב.
בתוך הבית בהישמע קול היריות הראשונות, רכס אחמד את מכנסיו מעל
לגופתה המדממת של שירה, חגר מחדש את חגורת הנפץ, וידא הריגה
כמו שלמד, ועבר לחדר הילדים שם הניח כרית על כל אחד מהתינוקות
שישנו בשלווה, כרית עבה ולחץ במשך כדקה לאחר מכן העביר את להב
סכינו על גרונו של כל אחד מהם ויצא החוצה, מילמל תפילה לאללה
הסיט את המתג של החגורה ו...
פיצוץ עז נישמע, בוהק מסנוור פוצץ את חלונות הקומה הראשונה
זכוכיות עפו, חיילים שהיו קרובים מדי לבית צעקו כאשר הרסיסים
חדרו לעורם, וירדו אל האדמה בהמתנה לחובש, כולם קפאו באלם, אף
אחד לא חשב ואף אחד לא הספיק לעצור את אבי שהתפרץ מהרכב ורץ
לעבר ביתו העולה בלהבות ריצת אמוק, מתפרץ מבעד לשורת החיילים
שכיתרו את הבית, ומנסה להיכנס לתוך הבית הבוער, למזלו, אחד
החובשים שהיה כבר בשטח תפס בו, ופעם שניה מצא אבי את עצמו
מתגלגל בבוץ, לאט, לאט אחת לאחת פרצו הדמעות, כוחות כיבוי האש
של היישוב הגיעו למקום, והשריפה כובתה במהרה, ושלוש גופות
כוויות שעברו התעללות והשחתה, שלבסוף נחתכו עורקי צווארן, כפי
שנקבע בבדיקה הפתולוגית, הוצאו אחת לאחת מהבית והוטסו לבית
החולים הקרוב, כוחות הצבא החלו לעזוב אחד לאחד, גופתו של מאיר
הקב"ט פונתה אף היא, מישהו רכן לבדוק את אבי ואז משך אותו כלפי
מעלה והוביל אותו לרכב עזרה ראשונה אזרחי שהגיע למקום,
העיתונאים שהוחזקו עד אז במרחק מסוים התפרצו לשטח, כמו כלבים
הגוועים ברעב וצמאים לדם צמא שאי אפשר להרוותו, כל אחד תפס
פינה והחל לדווח "ממקום האירוע" מישהו אף טרח ואיתר את אבי
יושב שפוף ומלוכלך באמבולנס מולו ביתו העשן, חסר מבע מתוסכל,
מבולבל ובוהה ישר בלי לדעת היכן הוא בדיוק, בלי לנסות ולברר מה
מצבו נדחפו לעברו מספר מיקרופונים. אולם נהג האמבולנס שעבר שם
טרק בפניהם את הדלתות והחל לנסוע משם, לעבר ביתו.
באותו שבוע שלוש משפחות ישבו שבעה, היישוב עלה לכותרות,
ומשפחות חדשות החליטו להגיע ליישוב ולחזקו, סיפור משפחתו של
אברהם גרוס מילא את כלי התקשורת במשך שבוע, אולם עם חלוף הזמן
נשכח הסיפור והתקשורת התמלא בנושאים חדשים לדון בהם.
שלושת המשפחות שישבו שבעה התכנסו בבית אחד, ביתו של אבי שנוקה
ואוורר בידי יד אלמונית בלי שום מחלוקת כולם כאבו את הכאב
שבאובדן, משפחתה של שירה הגיעה מנתניה משפחתו של אבי מפתח
תקווה ומשפתחתו של מאיר כהנמן הגיעה אף היא מחיפה הצפונית.
בתום השבעה ניסו כולם פה אחד לשכנע את אבי לעזוב את היישוב
ולנסות ולפתוח דף חדש במקום חדש אולי בתל-אביב פתח תקווה או כל
מקום אחר אך ללא הועיל. אולם כחודשיים לאחר מכן הונח על אחת
הגבעות שבהרי יהודה כמה קילומטרים צפונית ל"לוע ארי יהודה"
קרוון- יסוד ליישוב חדש "מצפה שירה" , אדם אחד כבר התיישב שם,
במסגרת הזמן משהו בכל זאת יצמח מזה...