כל דימוי כואב, כל חדשות רעות, ישר הופכים לטיפות שמטפטפות
למלים שמטפטפות החוצה ממני אל הדף. זו הצורה הכי טובה שיש לי
לארוז את הכאב יפה-יפה, לקשור בסרט ולהחזיר חזרה למגירה, עד
שאצטרך להוסיף עוד חבילה קטנה. כאילו, אם אני לא רואה את
השירים מולי, אם איש לא רואה אותם, הוא לא קיים.
היום התחלתי לחשוב, שבאיזשהו שלב גם המחברת תתחיל לזלוג, כי
היא לא תוכל להחזיק יותר. או שדמיינתי אותה נחבטת בזעם בקירות
המגירה. אולי בשביל זה המציאו רצועות לקשירת יומנים - כדי שלא
ישתוללו מדי, ויפזרו לכל הרוחות את כל האותיות שיש להם בפנים.
תארי לך שניים כאלה יחד במגירה?
אולי הם יתחילו לערבב אותיות, לעשות מהן מלים חדשות, לא
רצופות, לא קשורות, נטולות משמעות, נטולות כאב -