מצאנו אותם ביום שלישי בשעות אחר הצהרים המאוחרות
ממש אחרי השבעה.
היה קצת קר בחוץ
מרב ואני ישבנו בחדר השינה שלהם, עכשיו שלו
וסידרנו מגירות.
סידרנו? זו המילה הנכונה?
עברנו על חתיכות של זיכרון, חלקן גדולות, חלקן זעירות ממש,
מיינו
למי שייך כל זכרון
מה עושים עם כל חתיכה
לפי מקורה, או מענה, או יוצרה
וזאת חתיכה של זכרון טהור, שלה, ממנה
אל מי?
מי היה מאמין שכתבת שירה, אמא.
ובכל זאת.
הנה הם כאן, מדברים אלינו גם כשאת כבר לא פה.
הידעת שנמצא אותם בבוא היום?
או שאולי, כמו שאר הדברים שהילכו על המים עם מותך
גם את זה השארת למקרה,
למשפחה שלימדת וחינכת לסדר ולארגן, לא להשאיר פינה בלתי
מסודרת
מבלי להקדיש מחשבה, אבל עם ידיעה ברורה
מעין אוקסימורון שכזה.
אז מה, את אוקסימורון, אמא?
כמובן. אנחנו לא נפסיק לפענח אותך
ואת מה שיש ממך בתוכנו
עד סוף חיינו.