על המיצג האמנותי המרשים " להיות או לא"

רעיון והנחייה אמנותית - אמיר אוריין
כתיבה ועיבוד - ינון צפריר , יפעת זנדני צפריר ,  אבי גיבסון
בר-אל
בימוי - ינון צפריר
במאי משנה - אבי גיבסון בר-אל
ניהול אמנותי - יפעת זנדני צפריר
עיצוב ותכנון תפאורה - פנצ'ו אדלברג ("מרכז שלומי לעבודה
ויצירה")
תכנון ובניית אביזרים - אלן קוזינצקי ("מרכז שלומי לעבודה
ויצירה")
עיצוב וביצוע תלבושות - קובי לוי , שני בר
ייעוץ אמנותי לתאורה - יאורי מורג
עיצוב וביצוע תאורה - ירון הירש
מוסיקה - גיא מנצור
עיצוב אימאז' - קרין חולי
הפקה - רינת מוסקונה
משתתפים - מוש אנג'ל , אבי גיבסון בר-אל , שקטי גורדצקי , אפרת
הרמלין , איה מגן , ינון צפריר , ג'וש שגיא , ליאור שוחט

ושוב הוזמנתי ע"י גיבסון, המנהל האמנותי של הבלקוני ושותף
ב"אור-תודה", לראות הצגה שלהם-ולמרות שאינני מרבה לצאת מהבית,
גיבסון וקבוצתו הפתיעו אותי לטובה בפעם הקודמת, אז באתי.
ספור העלילה הוא כמו בהגדת פסח, אם כי מי שנזכר בחמימות בהגדה
הנוסטלגית שמשפחתו הקריאה בסדר פסח ולא רוצה שיהרסו לו, אולי
עדיף שלא יבוא. מדובר בהצגה נוקבת וביקורתית, שלא עושה פשרות
עם הצופה, על ארבעה בנים שעליהם דברה התורה:
אחד חכם, אחד רשע, אחד תם (או בעצם טמ-בל, כפי שאומר ברשעות
חביבה מי שמציג אותם) ואחד שאינו יודע לשאול. הצופים נתקלים
בכלות בוכיות ששמלתן מוכתמת בדם וגם בדמויות עטויות מדים
הנושאות חופה ומדי פעם מדברות עם קולות מהשמיים. כאן אנו
מתחברים לספור הנוסף , ספורו של המלט בממלכת דנמרק  הנותר לאחר
מות אביו ללא שום הדרכה רוחנית מלבד הציווי "תרצח!", הנשמע
מדמות אביו בחלום.
אחרי התחלה בתפאורה סגורה, נודדת ההצגה, כדרכה של אור- תודה,
למיצג תחת כיפת השמיים. שם אנו נתקלים באנשי הצבא והכלות
הבוכיות , שנשאו גופת תינוק שנייה קודם לכן, מברכות את הקהל
כאילו בא ללוויה, נותנות כוס יין ואומרות "שלא תדע צער"
כמנחמות.
אתה חש נבוך וממלמל משהו, לוגם מכוס היין  שמכניסה אותך היטב
לסיטואציה הביזארית כמשתתף משנה. והנה לפתע הם מציגים את המלט
בגרסה ביזארית , מעין תאטרון בובות מקאברי. יש גם הפתעה בסוף,
לא לצמחוניים. ההצגה עוברת על כל המיתוסים שחלפו בתת המודע
הקולקטיבי, כגון אגדת העם האנטישמית על המצות, הציווי במקורות
לצייתנות ושנאת גויים, נקמת דם ועוד...
נותרתי בסוף ההצגה, כפי שכבר אמרתי , מעט נבוך, אך מה שלא
אמרתי הוא שההצגה מותירה בכל חובב תרבות מושבע רושם עז ומשאירה
במודעות חומר למחשבה, גם לאלה (והיו כאלה בקהל) שקבלו את ההצגה
פחות טוב ממני ולא היה להם קל.

מומלץ!!!