שש בבוקר. מני פותח את הדלת בשקט, מנסה להתגנב למטבח. הן
כבר יושבות שם, שתי המפלצות. כשהוא נכנס הוא קולט את סיגל
ממהרת לכיור, לשים את הכוס האדומה שלו ככה שהוא לא יראה שהיא
השתמשה בה. כוס אמא של העולם. שלושים ספלים יש בבית והיא חייבת
להשתמש בשלי.
שושי מרימה את העיניים מהנסקפה שלה ואומרת שצריך לשלם את
החשמל. יוצא ששים ושמונה שקל לכל אחד.
בסדר, הוא חושף שיניים בחיוך מזוייף אה-לה גילת אנקורי והולך
לקומקום החשמלי. מחר.
הוא מכין את הקפה שלו בלי להוציא מילה. סיגל נשארת לעמוד ליד
הכיור. היא לא שוטפת את הכלים או משהו כזה, סתם עומדת לידו עם
המדים שלה. שושי נשארת לשבת, שתי הברכיים שלה מקופלות אל החזה,
סיגריה ביד והנס קפה בשנייה. בזווית של העין הוא רואה שאין
מאפרה על השולחן. פעם הוא היה מתעצבן ואומר לה לאפר במאפרה ולא
בכוס. היום הוא גומר להכין את הקפה, יוצא מהמטבח וטורק את הדלת
של החדר שלו אחריו, יודע שהן כבר מדברות על כמה שהוא חסר
אחריות, מלוכלך, לא מתחשב ומגעיל, ושהן חייבות למצוא שותף
חדש.

שמונה בבוקר. סיגל בדיוק בורחת מהעבודות רס"ר ומתחבאת
בלשכה. היא מדפדפת בעיתון של הבוקר ומתעכבת על כתבה על הפיגוע
האחרון שהיה בירושלים. הטלפון שלה מצלצל. היא רואה על המסך שזה
מני האדיוט, ולא טורחת לענות. שיחנק.
אחרי עוד שלוש פעמים שהוא מתקשר היא עונה. לא מספיק שהיא צריכה
לסבול אותו בבית ואת המצבי רוח שלו, לפחות כשהיא בצבא היא רוצה
קצת שקט. מה אתה צריך? לא, אני לא יודעת איפה המפתחות שלך. מה
לי ולהם. תמיד הוא נחמד כשהוא צריך משהו. חלאה. ביומולדת של
שושי הוא לא טרח אפילו להגיד לה שלום כשהוא נכנס עם כל החברים
שלו לעשן במרפסת שלו. מה אכפת לו שההורים של שתיהן היו שם ושהן
רצו שלפחות כשההורים שלהם שם הוא ינסה להראות כאילו הכל נורמלי
בבית הזה. זה לא עניינם של אבא של סיגל וההורים של שושי שהשותף
שלהם מסומם וקריזיונר. היא נזכרת איך הוא היה חמוד כשהן נפגשו
איתו בשבוע לפני שהוא נכנס לדירה. מסודר, מצחיק, יפה.
הן ידעו שהוא מעשן, אבל זה לא הפריע להן. הן חשבו שלא יזיק להן
להכיר קצת תל אביבים אמיתיים. ולאן זה הוביל אותן.
היא מנתקת את השיחה איתו. ובודקת את התיק שלה ליתר בטחון.
המפתחות שלו אצלה. עכשיו מה היא עושה?

עשר בבוקר. שושי שולחת אימייל לאחותה. כן, הכל כרגיל, אין
הרבה מה לספר. סיגל בסדר, היא מוסרת ד"ש. אנחנו מתות להצטרף
אליך לדרום אמריקה, אולי כשהחוזה של הדירה ייגמר, כולה עוד
שלושה חודשים. סיגל משתחררת עוד חודש וחצי אז אולי עם הכסף של
השחרור היא תוכל לבוא. ואני, יש לי מספיק כסף. ברוך השם, ולא,
אני לא חוזרת בתשובה. אני סתם אוהבת להשתמש בביטוי הזה.
דיברתי עם אמא הבוקר, היא ביקשה למסור לך ד"ש ושהיא מתגעגעת
אליך. תשלחי לה תמונות, היא מתחרפנת. וגם לי. התמונה האחרונה
ששלחת יפה אבל אני רוצה לראות אותך עם קרחת, יא משוגעת. רק אל
תחזרי אלינו לסבית, או בודהיסטית.
היא מתקשרת למני.
נו עוד לא מצאת את המפתחות? מני בצד השני נשמע כאילו הוא עומד
לקפוץ מהמרפסת עוד שנייה. כן, נו, אמרתי לך אלף פעמים שחיפשתי
את המפתחות שלך, והם לא אצלי. מה אני סתם אגיד לך? הפכתי את
התיק. אין. וגם סיגל. דיברתי איתה כבר פעמיים הבוקר.
מה פתאום להזמין פורץ? השתגעת? ומי ישלם על זה בדיוק?
אדון מני הנכבד, אני לא הולכת לשלם שום פורץ ושום מנעול חדש
בגלל שאתה צריך לקנות סיגריות. אנחנו שתינו חוזרות בארבע ונפתח
את הדלת ונשכפל עוד מפתח. נו מה לעשות.
היא כבר התקשרה אליו פעמיים הבוקר. יותר ממספר הפעמים שהיא
טילפנה אליו בשבועיים האחרונים. היא לא סובלת אותו. שונאת
אותו. מהיום שהוא נכנס לדירה היא שנאה אותו. שחצן כזה, חושב
שהוא יודע הכל יותר טוב מכולם. הכל הולך לו בקלות בחיים, יפיוף
כזה, ילד מסיבות תל אביבי מגעיל. בקיבוץ היו כבר מזמן מרביצים
לו. רק בתל אביב יש טיפוסים כמוהו.
אבל כשהוא התקשר אליה היסטרי בבוקר ובכה לה בטלפון שהוא נעול
בבית והוא לא יודע מה לעשות, היא קלטה שמשהו עובר עליו. החומה
של השנאה שלה אליו הפכה בלתי נראית לרגע, למרות שעוד הייתה שם.
היא ריחמה עליו פתאום, היא רצתה להיות שם בבית, לפתוח לו את
הדלת, לשחרר אותו. מי היה מאמין שבגיל 24 בחור כמוהו מגלה שהוא
מפחד להיות נעול בבית. הוא דיבר על לקפוץ מהמרפסת, ביקש ממנה
שתתקשר אליו מהר, אין לו שיחות יוצאות מהפלאפון בגלל שהוא לא
שילם את החשבון. הוא משתגע, הוא מטפס על הקירות, הוא לא יודע
מה לעשות.
אז היא אמרה לו שישטוף את הכלים, אולי זה יעזור לו להרגע,
ושהיא תהיה בבית עוד מעט. והמשיכה את האימייל.

שתים עשרה. שתים עשרה בצהריים. שש שעות והוא עדיין לבד
בדירה המגעילה הזו.
הוא כבר בכה, הוא כבר דפק את הראש בקיר, הוא כבר צרח וגמר את
כל הגראס שהיה לו, ולא היה לו יותר מדי. הוא כבר התרוצץ בכל
החדרים, חיטט בכל המגירות, הפך כל ארון וכל פינה, למצוא את
הצרור מפתחות המקולל הזה. הוא חייב לצאת מהבית. חייב.
הוא יוצא שוב אל המרפסת אבל השמש מכאיבה לעיניים שלו. ארבע
קומות מתחתיו רחוב בן יהודה ממשיך בשגרת היום יום שלו. הספר
מהקומה הראשונה יוצא החוצה לסיגריה והוא מת לצעוק אליו ולהתחנן
שיזרוק לו סיגריה, אבל איך תגיע הסיגריה למרחק של ארבע קומות
למעלה, ומה יחשוב עליו הספר. וממילא שושי תהיה בבית עוד מעט.
עוד ארבע שעות. אוטובוסים עוברים ברחוב, הוא רואה שיש על הגגות
שלהם מספרים סידוריים. מוזר שהוא אף פעם לא שם לב לזה. הוא
יורק אל הרחוב וחוזר הביתה, ממהר שלא יצטרך להסתכל על מי שפגע
בו במקרה.
הוא חוזר אל החדר של סיגל, שופך את כל תוכן מגירת התחתונים שלה
על השטיח. מעביר את האצבעות שלו בין חוטינים וחזיות, בודק אם
אולי נתקע הצרור ביניהם במקרה. הוא מעמיס הכל בחזרה למגירה
ומחזיר אותה לשידה. תחנקו, זונות, תחנקו. לשטוף את הכלים היא
אומרת לי. אם הייתן אתן בבית והייתן צריכות אותי הייתי עוזר
לכן. לא חשוב מה היה המצב בינינו הייתי עוזר לכן. איך אתן
יכולות להמשיך ביום שלכן כאילו הכל כרגיל כשאני כאן מטפס על
הקירות, משתגע. שיהיה כבר ארבע.
הוא חוזר אל הדלת הראשית, מנסה שוב לטלטל את המנעול, אולי יקרה
הנס. הוא בועט בדלת פעם ופעמיים, מנסה לא להפריע לשכנים אבל
מקווה שמי מהם ישמע אותו ואולי יחלץ אותו מהבית המקולל הזה,
הבית שהוא כל כך שונא. בצד השני של הדלת יש תמונות שלהם. סיגל
מסמנת וי למצלמה לבושה במדי א'. שושי יושבת על הערסל בימים
שהוא עוד היה תלוי במרפסת, לובשת שמלת באטיק ישנה והעיניים
הירוקות שלה מצומצמות למבט חושני, המבט המזוייף הרגיל שלה.
והתמונה שלו, בעמדה של הדיג'יי עם האוזניות על הראש, לבוש
בחולצת פלסטיק צהובה ומחייך חיוך זוהר, צחור שיניים. מאחוריו
אפשר לראות במטושטש את איתן סלימי, זו הסיבה שהוא בחר בתמונה
הזו.
ומעל שלוש התמונות האלו הם גזרו את השמות שלהם מניירות
צבעוניים. שושי, סיגל, מני. זה ממש נראה כמו בית מאושר מהצד
ההוא של הדלת. רק חבל שהוא בצד הלא נכון.

שתיים בצהריים. סיגל יושבת בגינה עם הבנות. הרל"שית הלכה
לישיבה, יש להן שעה בלי שאף אחד יישב להן על הראש. עוד מעט היא
תצטרך לחזור אל המשרד, לשכפל ערימות של מסמכים. בינתיים היא
נותנת לשמש לשזף את הידיים שלה וחלק מהחזה שמצליח לנשום מעבר
למדים הצמודים. היא חושבת על צרור המפתחות של מני. היא לא אמרה
לו עדיין שהם אצלה. אולי לא כדאי להגיד בכלל. היא תחזור הביתה
אחרי ששושי תפתח לו את הדלת. הוא בטח לא יהיה שם, הוא יישב לו
באיזה בית קפה של מגניבים ויחייך לדוגמניות לא מוכרות שהוא עבד
איתם בתצוגת אופנה כזאתי או אחרת. והיא תתגנב אל החדר שלו
ותזרוק את המפתח אל מאחורי ארון הבגדים שלו. הוא בחיים לא יידע
שהיא נגעה בצרור שלו וכשהוא ימצא את זה חודשים אחר כך הוא
יאשים רק את עצמו.
חוץ מזה היא לא חייבת לו שום דבר. אם הוא היה מתנהג כמו בן אדם
היא הייתה מזמן מספרת לו שהיא מצאה את המפתחות שלו. אבל איך
שהוא מתנהג - שייחנק. היא מחליטה שהיא לא תאמר לו כלום, וגם לא
לשושי. ליתר בטחון. והיא חוזרת למשרד, ומתחילה בשכפולים.

ארבע. מני כבר שעה עומד על המרפסת. הוא ראה כבר שבעה או
שמונה קו ארבע עוצרים בתחנה מתחת הבית. שושי לא הייתה באף אחד
מהם. הוא המשיך לקוות שהיא תגיע מוקדם ועכשיו הוא רק מקווה
שהיא תגיע. אלוהים, תעשה שהיא תגיע. הפחד הנוראי שלו מהקירות
של הבית כבר שכך במידה מסויימת, הפך לאדישות סתמית, דמעות
רנדומליות, היסטריה-לייט. הוא שנא את שושי ברגעים האלה יותר
מתמיד אבל כל כך רצה לראות אותה. הוא ידע שכשהיא תרד מהאוטובוס
עם הבגדים המתנפנפים שלה, שנועדו להוכיח כמה שהיא תל אביבית
וכמה ששנות הקיבוץ שלה מאחוריה, הוא ישמח לראות אותה כמו שלא
שמח מעולם. והוא ירוץ לדלת ויחכה שם כמו כלבלב שמחכה לבעליו,
עד שתפתח לו. ואז הוא ירוץ אל הרחוב, יקנה לעצמו סיגריות. אולי
הוא אפילו יספיק להגיע לסניף הבנק. הוא שכח באיזה שעות הם
פתוחים.
שושי יושבת באוטובוס. התנועה הרגילה של יום ראשון. היא יצאה
מהעבודה חצי שעה מוקדם מתמיד כדי שתוכל להגיע הביתה כבר. היא
כל כך דאגה למני. לאף אחד לא מגיע, ולא חשוב כמה מגעיל הוא,
להינעל בבית, לסבול מקלסטרופוביה פתאומית כזו, להגיע לסף שגעון
בגלל מפתח קטן. האוטובוס מתקרב אל התחנה. היא מתרוממת מהמושב,
מחייכת לאישה הרוסייה שיושבת לידה ומדברת בטלפון. הריח הלא
נעים שלה מתערבב בבושם של האישה מהמושב מלפניה, ושל המצרכים של
הבחור שעומד. ירקות טריים. היא צריכה ללכת לשוק השבוע.
כשהאוטובוס מאט היא מתקרבת אל הדלת הקדמית, מנסה להידחק בין
האנשים לעבר הדלת. והיא רואה את האיש העומד מולה לשנייה אחת
בדיוק.
מני ראה גם הוא את האיש עם המעיל העומד בתחנה. האיש נראה כבן
שלושים, אולי קצת יותר מזה, מקריח. מני יכול היה לראות את
השיער שלו, אפור מלוכלך, דליל. הוא עומד לבוש במעיל, באמצע
הקיץ.
אלוהים ישמור, רק שזה לא יהיה זה. אלוהים. תעשה שאני טועה.
מעיל. בקיץ. אלוהים. רק לא זה.
הוא מתכופף מעבר למעקה, מתסכל על האיש שמתקרב אל האוטובוס
המאט. הוא רואה את שושי מתקרבת אל הדלת הקדמית. אלוהים, אם אתה
קיים, שזה לא יהיה זה. שזה לא יהיה זה. הוא חושב לצרוח ויודע
שאם הוא יצרח האיש יעלה לאוטובוס, שושי תרד, וכולם יחשבו שהוא
השתגע לגמרי. הוא לא ממצמץ לרגע. הוא לא ממצמץ כשהאוטובוס
עוצר. הוא לא ממצמץ כשהדלת נפתחת. הוא לא ממצמץ כששושי מתקרבת
אל הדלת, ולא ממצמץ כשהוא שומע את הפיצוץ שידע שיגיע.
הוא רץ אל הטלפון, היסטרי, מנסה לתפוס את המשטרה מבעד לתפוס.

שש בערב. סיגל ומני יושבים במרפסת. מתחתיהם מהומת הפיגועים
הרגילה. סיגל מניחה את הראש על כתפו של מני, שעומד ובוהה
באנשים המזוקנים המלקטים חתיכות בני אדם מהכביש. סביר להניח
שגם חתיכות של מי שהייתה השותפה שלהם.
יש דברים שלא משתנים, סיגל חושבת לעצמה. גם עכשיו אנחנו לא
מדברים. נראה שאין בכלל מה להגיד.
היא טילפנה מייד אחרי ששמעה מה קרה לאמא של שושי. שמעה אותה
צורחת בהיסטריה בקיבוץ, אותו קיבוץ שבו אבא שלה ניסה להתקשר
במשך שעה רצופה כדי לראות שהיא בחיים.
כן, אני בסדר אבא, אני חיה, אני הייתי על אוטובוס אחר. שושי,
היא בוכה. היא... היא הייתה שם. אתה יודע, אולי הם ימצאו אותה.
אני לא חושבת שיש הרבה סיכוי. כן, אבא, תדבר עם אמא שלה, אני
מתקשרת אליה עכשיו.
מני נותן לרוח שעולה מהרחוב לסחרר אותו. הוא לא קנה סיגריות
עדיין. מזל שסיגל הגיעה מהצבא עם חבילה. כל החנויות בסביבה
נפגעו, וגם אלו שלא בטח לא עובדות עכשיו. הוא עומד שם, עם סיגל
שנשענת עליו. כל הטלפונים כבר נעשו. כל המילים הרגילות נאמרו.
וגם מילים שהוא לא היה רגיל לאמר. מוות. פיצוצים. מחבל. שושי.
הוא מסתובב אל השותפה שלו, מחבק אותה. היא נצמדת אליו, רועדת.
אולי מהקור, אולי מהפחד. בטח מההלם. מי היה מאמין שכל זה יקרה.
הוא ממשיך לחבק אותה, ולא אומר לה מילה. גם לא כשהוא רואה את
צרור המפתחות שלו, ושלה, זרוקים בכניסה לחדר שלו.