גופה מחייכת מובלת לשק גופות, שחקן מפורסם מתהלך מתבודד, מצטער
על הרצח שביצע ,מחכה לבאות. ילד של מישהו מחפש את אבא ללא
הואיל. ואני מצידי מתהפך במיטה, חולם את כל זה.

כשאין עבודה אפשר לישון עד מאוחר, וזה לדעתי הבונוס הכי גדול
שיש ליום חופש.
אז אני נשאר ער עד מאוחר בלילה, וישן עד מאוחר ביום. ישן שינה
טובה.
את האמת אני ישן די טוב יחסית למצב הביטחוני, ככל הידוע לי
יכולים להפציץ אותנו עם טילים כימיים בכל רגע.

מידי פעם רעשי רחוב מטרידים את שנתי, מציקים לי.
אבל אני מספיק עייף בשביל להתעלם מהם ולהמשיך לישון.
מתעלם מכולם, אפילו מהמכונית שצופרת לי מתחת לחלון.
מצליח להתעלם מכולם, חוץ מרעש אחד.

למרות שבתקופת מלחמת המפרץ הייתי רק ילד, עדיין הייתי מתורגל
במצבים כאלה.
עוד לפני שהצפירה הגיעה למלוא עוצמתה אני כבר הייתי על
הרגליים, מושך עלי מכנסי ג'ינס שהיו זרוקים ליד המיטה.
אחרי האינסטינקט הראשוני של לקפוץ מהמיטה מיד התחלתי לשאול את
עצמי 'למי צריך להתקשר? למי אני דואג?', התשובה לשאלה הזאת
הכאיבה לי, מאחר ולאחרונה נפרדתי מחברה שלי, ולמרות הכל עדיין
דאגתי לה.
ניערתי את המחשבה הזאת ממוחי ועברתי על רשימת האנשים - כולם או
בבית הספר, או בעבודה. הם יהיו בסדר, אם אני אתקשר אני רק
אפריע...

בזמן כיפתור הג'ינס העלתי בזכרוני את מיקום מסכות האב"כ.
חולצה, כפכפים, גומיה לשיער, פלאפון, שכחתי משהו?
סרקתי במבטי את החדר המבולגן. הגיטרה שלי היתה מונחת על הספה.
'כמובן', חשבתי לעצמי בזמן שהכנסתי אותה לתיק הנשיאה, 'שלא
יהיה משעמם במקלט'.
שמתי עלי את הגיטרה, והלכתי לכוון הבוידם שם היתה מאוחסנת מסכת
ההגנה.
בדרך עברתי ליד ערימת סרטי הוידאו שהבאתי אתמול, הבאתי אותם
אתמול כי ידעתי שהיום לא יהיה מה לראות בטלויזיה, כי היום...

הורדתי מעלי את הגיטרה ונעמדתי דום לדקה וחצי שנותרו מהצפירה.
השתדלתי לחשוב על כל היהודים המתים וכל זה.

הצפירה נגמרה.
הורדתי את הגי'נס וחזרתי למיטה. יכולתי להרגיש את פעימות הלב
שלי, הוא פעם בקצב לא אחיד, כמה פעמים מהר, כמה פעמים לאט, כמה
פעמים מאד מהר...
כנראה שהוא עדיין לא היה בטוח מה באמת קרה.